ע"א 464/77

תקציר

פסק הדין המדובר קשור למחלוקת על תוקפה של צוואה שהותירה אחריה אישה בשם חנה דהן, שנפטרה בשנת 1976. הצוואה, משנת 1968, מותירה את רוב נכסיה, כולל דירתה בחיפה, לבנה. לאחר מותה התגלה כי יש לה שתי בנות, שנותרו מחוץ לצוואה. התיק נסוב סביב אמיתות הצוואה והאם המנוח הבין את תוכנה במלואו. לצוואה היו עדים שני אנשים, מרדכי בוטבול, גיסו של המערער (הבן), ואדם נוסף בשם ארזני. הטענה המרכזית היא כי הצוואה לא הוקראה למנוחה, דבר המעורר ספקות לגבי מודעותה לתוכנה. בית המשפט המחוזי פסק תחילה לטובת הבן, אך הבנות ערערו על החלטה זו. השופט שמגר, השופט אשר והשופט ברק פוסקים לטובת המשיבים (הבנות) ונגד המערער (הבן). מסקנתם היא כי מאחר שלא התקיימו הדרישות החוקיות לקיום צוואה אצל עדים לפי סעיפים 20 עד 23 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, לא ניתן לראות בצוואה ייצוג אמיתי של רצונו של המנוח. לגופו של עניין, העדים לא אישרו כי המנוחה הצהירה כי הצוואה היא שלה, כנדרש בחוק. יתר על כן, מאחר שתוכן הצוואה לא הוקרא למנוחה, שלא ידעה קרוא וכתוב בעברית, בית המשפט אינו יכול להיות בטוח שהיא הבינה את תוכן הצוואה. נטל ההוכחה מוטל על המערער להוכיח את אמיתות הצוואה, ומשלא היה בכך כדי לשכנע, נדחה הערעור על קיום פסק הדין הראשוני. השופטים מדגישים כי בית המשפט המחוזי נמצא בעמדה הטובה ביותר להעריך את מהימנותם של עדים, ובמקרה זה בחר להאמין לגרסת הבנות לאירועים. לפיכך, הערעור נדחה, והבן נושא בהוצאות המשיבים, לרבות שכר טרחת עורך דין.