דב"ע תשן/42 - 0

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, אשר דחה את טענתו של אדם כי אוטם שריר הלב (התקף לב) בו סבל בשנת 1984 נגרם כתוצאה מ"תאונת עבודה" כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי. המערער, מרצה ומבקר מוזיקה, טען כי העבודה האינטנסיבית והלחץ שהובילו לאוטם, לרבות ויכוח עם עורך על מאמר שלא פורסם, היוו תאונת עבודה. עם זאת, בית הדין פסק נגדו, וקבע כי תנאי עבודתו אינם עונים להגדרה של תאונת עבודה, שכן הם כרוכים בלחץ נפשי ארוך טווח ובתנאים קשים, שאינם נחשבים לגורמים סיבתיים בפסקי דין קודמים. זאת ועוד, ציין בית המשפט כי המערער חווה גירוי חריג עקב אי פרסום כתבתו, אך לא ניתן לראות באירוע זה כגורם לאוטמו, מה גם שהוא התרחש שבוע קודם לכן ובריאותו לא התדרדרה מיד לאחר מכן. השופטים התייחסו גם לתקדימים רפואיים, וקבעו כי אוטם שריר הלב אינו יכול להיות תוצאה של מיקרוטראומה. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ובכך חיזק את החלטת בית הדין האזורי והדגיש כי הזמן שחלף בין תאונת העבודה הנטענת לבין האוטם לא איפשר לבסס קשר סיבתי.