רע"א 2911/95

תקציר

במקרה דנן, ביקשו המבקשים, ששימשו ככונסי נכסים במקרקעין שבבעלות המשיב השני, להעביר את הבעלות במקרקעין לקונה. לשם כך הם נזקקו לאישור המשיבה הראשונה, העירייה, שדרשה תשלום ארנונה שטרם קיבלה את האישור הנדרש. המבקשים שילמו מיסים אלה "תחת מחאה" ולאחר מכן תבעו את העירייה להחזר, בטענה כי התשלום אינו חוקי משום שהעירייה אינה יכולה להתנות את האישור במחיקת חוב מס במסגרת הליכי פירוק. הפסיקות הראשוניות היו מעורבות: בעוד שבית משפט השלום קבע כי דרישת העירייה לתשלום אינה ראויה, הוא דחה את ההחזר מכיוון שהתשלום לא היה בבירור "תחת מחאה". בית המשפט המחוזי אישר את הדחייה, אך היו לו נימוקים שונים בין השופטים, כאשר הרוב אישר את הגבייה המשפטית של העירייה בשל קדימות חוב המס בשעבוד. כאשר הגיע התיק לבית המשפט העליון, הובהר כי סעיף 324(א) לפקודת העיריות אינו מאפשר לעקוף עדיפות נושים בפירוק או בפשיטת רגל על ידי דרישת תשלומי מס. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי ארנונה אינה שקולה ל"מס המגיע ממנה" כהגדרתו בסעיף 11א(1) לפקודת המסים משום שלא הייתה הכרזה של שר האוצר, והסיק כי דיני המס צריכים לשמור על זכויות הקניין הפרטי אלא אם נקבע אחרת. בסופו של דבר, הערעור נדחה מאחר שבית המשפט העליון קבע כי התשלום לא בוצע בכפייה ונחשב לפשרה לפתרון העסקה. למרות שלעירייה לא היה שעבוד ראשון על הנכס, לכונסי הנכסים לא הייתה זכות לדרוש השבה בגין התשלום שבמחלוקת, בעיקר משום שהם לא ערערו באופן יסודי על חובתם החוקית לשלם במהלך ההליך.