ע"פ 1360/93

תקציר

הערעור עוסק בשאלה האם בית משפט קמא נמנע מלשמוע את עדותה של נערה מתלוננת שמלאו לה 14 שנים במהלך הדיון. המערער הורשע בבית משפט השלום בנתניה בתקיפה מינית של קטין מתחת לגיל 14. ההרשעה התבססה על הדברים שמסר הקטין לחוקר נוער, שכן החוקר סבר כי עדותו בבית המשפט תגרום לקטין נזק נפשי. בטרם הניח התביעה את טענותיה, מלאו לקטינה 14 שנים, והמערער טען כי היה על התביעה לזמן אותה להעיד. בית משפט השלום חלק על כך וקבע כי די בהודעות, יחד עם עדותו של החוקר, כדי לחייב את המערער להשיב להאשמות. בית המשפט המחוזי אישר החלטה זו, והוביל את המערער לערער לערכאה גבוהה יותר. הערכאה העליונה נדרשה להכריע האם התבגרותה של הנערה במהלך המשפט השפיעה על קבילותן וחוזקן הראייתי של הודעותיה הקודמות והאם על התביעה מוטלת החובה לזמן אותה להעיד לאחר שמלאו לה ארבע עשרה. בית המשפט קבע כי קבילות ההודעות וכוח הראיות שלהן לא הושפעו מהתבגרותה של הקטינה, והתביעה לא נדרשה פורמלית לזמן אותה כעדה. למרות שמדובר בראיות עצמאיות, בית המשפט המליץ לתביעה להימנע מאי להעיד מטעם הקטין כדי להימנע מערעור משקלן של ההודעות. במקרה הספציפי, שתי הערכאות הנמוכות בחנו בקפידה את מהימנות ההודעות, והערכאה הגבוהה יותר לא ראתה עילה להתערב. לפיכך, הערעור נדחה, כאשר השופט ציין כי המערער יכול היה לזמן את המתלוננת הבגירית כעדה.