ע"פ 2085/07

תקציר

המערער, פסיכולוג קליני שרישיונו נשלל בעקבות הרשעתו בשנת 1993 בהטרדה מינית של מטופלות, המשיך להעניק למטופליו טיפול פסיכולוגי כביכול. בשנת 2003 ביקשה צעירה דתייה נשואה בסוף שנות העשרים לחייה את עזרת המערער לשיפור ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלה והשפעותיה על נישואיה. המפגשים הטיפוליים התמקדו עד מהרה במיניות שלה וביחסיה עם גברים. המערער הורה לה להתלבש באופן פרובוקטיבי ולנהל שיחות ופנטזיות מיניות. הוא גם הורה לבעלה לכתוב מכתב שבו הסכים לכך שהיא תקיים יחסי מין עם גברים אחרים. לאחר מכן חיבק וליטף המערער את הלקוחה בטענה שזה היה חלק מהטיפול. הנגיעה הפכה אינטימית יותר עם הזמן. בשתי פגישות לפחות הניח המערער את ידו של הלקוח על איבר מינו. בסופו של דבר, הוא הכריח אותה לבצע בו מין אוראלי. הלקוחה העידה כי מעשיה של המערערת הותירו אותה נבוכה וחסרת אונים, וכי היא אפשרה להם להמשיך בתקווה לשפר את נישואיה. המערער הורשע במעשים מגונים, מעשה סדום וקבלת תשלום במרמה – האחרון בכך שטען כי העניק טיפול פסיכולוגי תוך ידיעה שרישיונו נשלל. הוא נידון לשמונה שנות מאסר וחויב לשלם פיצויים. המערער ערער וטען כי שגה בית משפט קמא בממצאיו העובדתיים, כי זכויותיו החוקתיות נפגעו, וכי הרשעתו בקבלת דבר במרמה התבססה על עובדות שלא צוינו בכתב האישום. ערכאת הערעור דחתה את הערעור, ולא מצאה עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא ובמהימנות עדים. בית המשפט קבע כי יכולתו של הלקוח להסכים נחלשה באופן משמעותי, כך שמעשיו של המערער נופלים בגדר "מצב אחר המונע [מהלקוח] לתת הסכמה חופשית". עוד קבע בית המשפט כי סעיף 347א לחוק העונשין, האוסר על קיום יחסי מין בין מטפלים נפשיים למטופלים, לא נועד להחליף את החלופות השונות שבסעיף 345 למצבים של קיום יחסי מין שלא בהסכמה, אלא לאסור התנהגות שהייתה אסורה בעבר רק מבחינה אתית. לבסוף, מצא בית המשפט כי הרשעתו של המערער בקבלת דבר במרמה נתמכה בראיות שהוצגו במשפט, וכי ההגנה לא הופתעה או לא הצליחה להעמיד הגנה ראויה. לפיכך, הערעור נדחה.