ת"א 1531/97

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעת רשלנות רפואית שהגישו אורית פ. ובעלה א.פ. נגד בית החולים שערי צדק. אורית פ. עברה טיפולי הפריה והגיעה לבית החולים עם צירים בשבוע ה-26 להריונה. למחרת היא ילדה תאומים פגים עם מוגבלות. למרבה הצער, אורית פ. נפטרה בתאונת דרכים לפני תחילת המשפט, ותצהירה, שהוגש כראיה עיקרית, נקבע כבלתי קביל. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה קבילות עדותו של א.פ. בנוגע לדברים שאמרה לו אשתו המנוחה, אורית פ', במהלך שהותם בבית החולים במשך 11 שעות. בית המשפט נדרש לקבוע האם ניתן לראות בדבריה חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, המכונה res gestae. לאחר שהתווה את החוקים והעקרונות החלים, הגיע השופט למסקנה כי כל 11 השעות שקדמו לניתוח הקיסרי של אורית פ' היוו אירוע מתמשך וטראומטי. השופט בחן בקפידה כל אחד מקטעי עדותו של א.פ. וקבע את קבילותו. בין הקטעים שנחשבו קבילים היו כאלה שהכילו אמירות ספונטניות שהיו חלק מהאירוע המתמשך, בהן הביעה אורית פ' את רגשותיה, פחדיה וחוויותיה באופן ישיר. קטעים שהיו בעיקר חוות דעת של א.פ. או שהכילו שמועה בתוך שמועה נקבעו כבלתי קבילים. למרות שתצהירה של אורית פ' נדחה, התירה השופטת את עדותה של א.פ. כראיה עיקרית, תוך שהיא מצטטת את כלל ה-res gestae, המתיר התבטאויות של מי שאינם נוכחים בבית המשפט, בתנאי שהן עומדות בדרישות כלל זה. השופט הדגיש כי יש לבחון היטב את משקלן של אמירות אלה ולחקור עליהן חקירה נגדית. לבסוף, השופט נתן לא.פ. שהות להגיש תצהיר מתוקן כראיה עיקרית בהתאם להכרעת הדין.