תו"ב 7756-03-18

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס על המידע שסופק: **ניתוח משפטי: זיכוי מחמת הספק בגין אי קיום צו שיפוטי** **מבוא** פסק הדין ניתן על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופטת יעל ענתבי-שרון) בתיק ת"ב 7756-03-18, בו נדון אישום נגד הנאשם, דגאני וואפה, בעבירת אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. ההכרעה הסופית הייתה זיכוי הנאשם מחמת הספק, כפי שמוצהר בתחילת פסק הדין בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. **עובדות המקרה וכתב האישום** 1. **האישום המקורי:** הנאשם הואשם באי קיום צו שיפוטי שניתן לו ביום 5.3.13 במסגרת ת"פ 12700/2011. הצו חייב את הנאשם להתאים מבנה בן 5 קומות בשטח של כ-900 מ"ר להיתר בנייה, לרבות באמצעות הריסה, לא יאוחר מה-15.11.14. האישום נגע לאי קיום הצו עד ליום 1.1.18. 2. **כתב אישום מתוקן (והתייתרותו):** ב-19.7.22 הוגש כתב אישום מתוקן שכלל עבירות נוספות של שימוש הטעון היתר ללא היתר ושימוש אסור ללא היתר. עם זאת, עקב אי הגשת תגובת המאשימה לבקשת הנאשם בנוגע לתיקון כתב האישום, בית המשפט (כב' השופט א. וינשל) החליט, בהחלטה מיום 16.8.20, לראות במאשימה כחוזרת בה מהבקשה, ובכך נותר כתב האישום המקורי על כנו. **טענה מקדמית: "הגנה מן הצדק"** 1. **בסיס הטענה:** הנאשם טען כי לא זומן לחקירה כדין. לטענתו, ההתראה שנשלחה הופנתה לאדם אחר, אנואר נאששיבי, והנאשם עצמו מעולם לא קיבל אותה. בנוסף, התאריך המצוין בהתראה (10.12.17) אינו תואם למועד ביקור שבוצע לכאורה במקום. 2. **הסכמת הצדדים והחלטת בית המשפט:** ב"כ המאשימה אישר כי הנמען בהתראה היה אנואר נאששיבי, אך טען שההתראה הודבקה ב-1.1.18. הושגה הסכמה כי הנאשם יתייצב לחקירה, ובכפוף לכך, המאשימה תסכים לחזור בה מהאישום ותפתח בהליך חדש. 3. **הפרת ההסכמה:** על אף שניתנו לנאשם אורכות רבות (מעל שנה) להתייצב לחקירה, הוא לא עשה כן. בהחלטה מיום 17.1.22, בית המשפט קבע כי הנאשם נחשב כמי שחזר בו מטענתו המקדמית בשל אי התייצבותו לחקירה, ודרש ממנו להשיב לאישום. **הליך שמיעת הראיות וטענות הצדדים** 1. **כפירת הנאשם:** ב-2.3.22, הנאשם כפר בעובדות כתב האישום כפירה כללית, וההליך נקבע לשמיעת ראיות. 2. **ראיות התביעה:** מטעם התביעה העיד מפקח הבנייה, אברהם אולו. העד תיאר את זיהוי המקום על ידי הצלבת קואורדינטות, תשריטים ותמונות. הוצגו ראיות נוספות, לרבות תמונות, רישום המפקח, כתב האישום המקורי, גזר דין, והליכים קודמים הקשורים למבנה. 3. **טענות המאשימה (סיכומים):** המאשימה טענה כי הוכיחה את עובדות כתב האישום, שכן המבנה המתואר תואם את התיאור המקורי, וזיהוי המפקח נעשה באמצעות קואורדינטות ותמונות. עוד נטען כי הגשת בקשה לעיכוב ביצוע צו לאחר מכן (22.2.18) מחזקת את מודעות הנאשם. המאשימה הודתה בפגם בהתראה (שם אחר) אך טענה שהנאשם ויתר על טענה זו באי התייצבותו לחקירה. 4. **טענות הנאשם (סיכומים):** הנאשם טען כי אין להשיב לאשמה. נטען כי כתב האישום בהליך הנוכחי אינו מפרט את כתובת המבנה, מספר גוש וחלקה, או קואורדינטות, כפי שהופיעו בכתב האישום המקורי. תמונות המוצגות (מ/1) מצביעות על ביקור בכתובת שונה (רחוב אל הלאל 12) מזו המפורטת בכתב האישום המקורי (רחוב בית חנינה החדשה 4). כמו כן, ההתראה הודבקה על שם אדם אחר (נאששיבי), אשר לא היה נאשם בתיק המקורי. נטען כי המאשימה כשלה בהבאת ראיות חומריות להוכחת זהות המבנה, וכי עדות המפקח הייתה בעל פה ללא תמיכה חזותית. **דיון והכרעה** 1. **החובה להוכיח זהות המבנה:** בית המשפט הדגיש את הצורך להוכיח מעבר לספק סביר כי המבנה נשוא הצו המקורי (רחוב בית חנינה החדשה 4, גוש 30610 חלקה 209) הוא אכן המבנה אליו התייחס הביקור של המפקח ב-1.1.18. 2. **בעיית זיהוי הנמען:** הליבה של הספק המשפטי נבעה מכך שההתראה שהודבקה ב-1.1.18 יוענה לנמען בשם "נאששיבי אנואר". המפקח אישר כי התראה זו "יוצאת אוטומטית" מהמערכת הממוחשבת, אך לא הציג כל הסבר משכנע או ראיה לקשר בין נאששיבי הנ"ל למבנה מושא הצו. בית המשפט הדגיש כי שמו של נאששיבי כלל לא הופיע בכתב האישום המקורי, והמאשימה לא הרימה את הנטל להסביר כיצד הוא קשור למבנה. 3. **העדר תמונות מהתיק המקורי:** בית המשפט ציין כי המאשימה לא הציגה תמונות מהתיק המקורי שיאפשרו השוואה ויעידו כי המבנה נשוא הביקור (אל הלאל 12) הוא אכן המבנה המקורי (בית חנינה החדשה 4). 4. **שינוי שמות רחובות:** בית המשפט מצא כי לא הוגשה ראיה מטעם המאשימה שתבסס את הטענה שהכתובות השונות (בית חנינה החדשה 4 מול אל הלאל 12) מתייחסות לאותו המבנה בשל שינוי שמות רחובות לאורך השנים. 5. **התמודדות עם טענת "הגנה מן הצדק" ואי התייצבות:** בית המשפט הבהיר כי זיכוי הנאשם אינו מבוסס על הפגם בהתראה (אי מסירה כדין), שכן טענה זו נזנחה על ידי הנאשם עקב אי התייצבותו לחקירה. זיכויו נובע אך ורק מחוסר הוכחה מעבר לספק סביר שהמבנה בו בוצע הביקור הוא אכן המבנה מושא הצו המקורי. 6. **הבקשה לעיכוב ביצוע:** בית המשפט דחה את טענת המאשימה כי הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע (22.2.18) מחזקת את מודעות הנאשם. נקבע כי אין די בבקשה זו כדי להוכיח אי קיום הצו לכל התקופה המיוחסת לנאשם. **עקרונות משפטיים וחידושים** * **נטל ההוכחה:** פסק הדין מדגיש את נטל ההוכחה המוטל על התביעה להוכיח את כל יסודות העבירה, ובמקרה זה, את זהות המבנה המדויק נשוא הצו השיפוטי. גם לאחר שניתנה לנאשם הזדמנות להציג את טענותיו (באמצעות התייצבות לחקירה), חלה עליו חובה להוכיח את האשמה המיוחסת לו. * **"אין להשיב לאשמה" ונטל ראשוני:** אף שלא נדרש בית המשפט להכריע בטענת "אין להשיב לאשמה" באופן פורמלי (שכן הנאשם לא העיד), ניתוח פסק הדין מראה כי המאשימה כשלה בהרמת הנטל הראשוני להוכחת זהות המבנה, ולכן לא עברה חובת הראיה לנאשם. * **חשיבות הראיות החומריות:** בית המשפט הדגיש את הצורך בראיות חומריות (כגון תמונות השוואתיות) להוכחת טענות מרכזיות, במיוחד כאשר מדובר בזיהוי מבנים לאורך זמן. הסתמכות יתרה על עדויות בעל פה, ללא גיבוי חזותי, עלולה להוביל לפקפוק באמינותן. * **פגם בהתראה והשפעתו:** פסק הדין מבהיר כי פגם בהתראה (כגון הפנייתה לנמען שאינו קשור לעניין) עלול להצדיק זיכוי, אך במקרה זה, הנאשם ויתר על טענה זו באי התייצבותו. הדבר מדגיש את החשיבות של מימוש זכויות הליך מוסדר, אך גם את האפשרות לוותר עליהן, במידה מסוימת. * **זיכוי מחמת הספק:** השימוש בדוקטרינת הזיכוי מחמת הספק הוא חיזוק לעיקרון יסוד במשפט הפלילי, לפיו כל ספק סביר שלא ניתן ליישבו צריך לפעול לטובת הנאשם. במקרה זה, הספק נבע מחוסר בהירות מהותי בזיהוי המבנה המדויק. * **השלכות על הליכים עתידיים:** ההערה בסעיף 32, לפיה אין בזיכוי כדי למנוע הגשת כתב אישום חדש עבור תקופה שלאחר 1.1.18, מדגישה כי הזיכוי נוגע ספציפית לתקופה ולטענות שהועלו, ולא סוגר לחלוטין את הדלת בפני הליכים עתידיים, אם יתגבשו ראיות נוספות. **סיכום** פסק הדין מדגים את האופן בו בית המשפט פועל להגנה על זכויות הנאשם, גם כאשר נראה כי הוא כשל בהתמודדות עם הליכים קודמים. הדגש הושם על חוסר הוכחה מהותי מצד התביעה בנוגע לזיהוי המבנה המדויק, ולא על הפגמים הדיוניים שהנאשם עצמו תרם להם (אי התייצבות לחקירה). הספק שהתעורר, הנוגע לליבת האשמה, הוביל לזיכוי מחמת הספק, בהתאם לעקרונות יסוד של המשפט הפלילי.