ע"א 3131/02

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתיק מורכב של רכישת דירה. הרוכשים, שהיו המשיבים בערעור, שילמו למוכרים – שהיו המערערים – שני תשלומים עבור רכישת דירה, אך המוכרים לא העמידו בפני הרוכשים את הערבות הבנקאית הנדרשת על פי חוק לתשלום הראשון, ולאחר מכן משכנו את הדירה מבלי ליידע את הרוכשים. הבנק סירב להסיר את המשכנתא עד שיקבל את התשלום הראשון. המוכרים גם לא העבירו את התשלום הראשון ששילמו הרוכשים לבנק, מה שהוביל אותו לסרב להסיר את המשכנתא על הדירה. לאחר מכן תבעו הרוכשים את המוכרים בגין הפרת חוזה וחובה סטטוטורית, והמוכרים תבעו מנגד את החזרת הכסף ששולם לרוכשים, בטענה כי הרוכשים נסוגו מהעסקה. בית משפט קמא דחה את תביעתם שכנגד של המוכרים וקיבל את תביעת הרוכשים בגין הפרת חוזה וחובה חקוקה. היא הטילה על המוכרים ומנהליהם אחריות אישית לנזקי הרוכשים כתוצאה מההפרה. עם זאת, בית המשפט דחה את תביעת הרוכשים לפיצויים בגין עוגמת נפש, ומצא כי שני הצדדים לוקים בחסר מבחינה זו. שופטי הערעור – השופטים שילה, פוגלמן וגרסטל – מסכימים עם דחיית הערעור על ידי בית משפט קמא ועם קביעתו בדבר הפרת חוזה וחובה חקוקה על ידי המוכרים. הם גם מסכימים עם דחיית תביעת הנזיקין בגין עוגמת נפש. השופט שילה כותב את פסק הדין העיקרי, עליו מסכימים השופטים פוגלמן וגרסטל. השופט שילה אינו מוצא עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לסמוך על עדי המשיבים. הוא דוחה גם את טענת המערערים כי הציעו למשיבים הזדמנות להשלים את העסקה באמצעות הפקדת יתרת התמורה וקבלת ערבויות בנקאיות. השופטת מציינת כי הצעת המערערים לא כללה ערבות לפי חוק המכר (דירות), וכי המערערים הם שגרמו להפרת החוזה. לפיכך, בצדק דחה בית משפט קמא את תביעתם שכנגד של המערערים. אשר להפרת חובה חקוקה, מסכים השופט שילה עם קביעתו של בית משפט קמא כי המערערים לא העמידו בפני המשיבים בטוחות לפי חוק מכר דירות. הוא מדגיש כי חובת המערערים לספק בטוחה קמה בעת ביצוע התשלום הראשון, ואי-עשייתם בכך – כמו גם מעשיהם לאחר מכן – הפרו את חובתם החקוקה. השופטת דוחה גם את טענת המערערים כי אין להטיל עליהם אחריות בגין הפרת חובה חקוקה, שכן עילה זו לא פורטה בכתב התביעה המתוקן, וקובעת כי המערערים לא נפגעו ממחדל זה וכי הדבר לא הפתיע אותם. בהתייחסו לסוגיית האחריות האישית מציין השופט שילה כי המנהלים היו בעלי השליטה בחברות והיחידים שפעלו מטעמם. הוא מסכים עם בית המשפט קמא כי מעשיהם ומחדליהם של המנהלים עולים כדי חוסר תום לב ורשלנות, וכי הם נטלו באופן אישי, סייעו וסייעו להפרת חובתן החקוקה של החברות. השופטת מדגישה כי המנהלים היו אנשי המקצוע שהמשיבים נתנו בהם אמון, והחברות היו בשליטתם ובבעלותם המלאה. לפיכך, המנהלים אחראים ביחד ולחוד עם החברות להפרה. השופט פוגלמן מוסיף הערות משלו על אחריותם האישית של המנהלים, ומדגיש כי אין להם חסינות מאחריות לנזיקין שבוצעו במהלך כהונתם. הוא מסכים עם מסקנתו של השופט שילה, כי במקרה זה המנהלים סייעו וסייעו לעוולת הנזיקין והם נושאים באחריות אישית. השופט פוגלמן מציין כי אינו רואה צורך להתייחס לטעמים נוספים התומכים באחריותם האישית של המנהלים שלא נטענו על ידי הצדדים. השופטת גרסטל מסכימה עם ממצאי חבריה, השופט שילה והשופט פוגלמן. לפיכך, השופטים דוחים פה אחד את הערעור, אך מבטלים את החיוב בגין נזק לא ממוני. כן הם מורים למערערים לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.