ת"פ 3471/87

תקציר

המקרה נסוב סביב תוקפם של חוקי עזר עירוניים האוסרים על הפעלת בתי קולנוע ומקומות בילוי בשבת. הנאשמים הואשמו בהפעלת בתי קולנוע בירושלים בימי שישי ושבת, בניגוד לחוק העזר הירושלמי. בית המשפט פסק לטובת הנתבעים, בקובעו כי חוק העזר האוסר פתיחת בתי תענוגות בשבת אינו תקף. פסק הדין מבוסס על שתי עילות עיקריות: חוסר סמכות וחוסר סבירות. ראשית, המחוקק המשני (במקרה זה, עיריית ירושלים) נעדר סמכות לחוקק איסור כזה, שכן הוא פוגע בחופש הדת והאמונה של הפרט, עניין שצריך להיקבע באופן בלעדי על ידי המחוקק הראשי (הכנסת). הכנסת, כרשות המחוקקת הראשית, לא הסמיכה את העירייה לעצב את התוכן הדתי והאידיאולוגי של החיים בעיר, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות לאומית. יתר על כן, האיסור סותר את חוק שעות עבודה ומנוחה, החקיקה הראשית המסדירה את השבת, המחריג במכוון את בתי התענוגות מתחומו. שנית, חוק העזר אינו סביר, שכן הוא פוגע באופן משמעותי בזכויות האזרח ובחירויות היסוד של האוכלוסייה החילונית, מבלי להתחשב כראוי באינטרסים המגוונים של מגזרים שונים בחברה. בית המשפט מדגיש כי הגבלות על חירויות יסוד צריכות להיות מיושמות באמצעות חקיקה ראשית, תוך הקפדה על גישה כוללת המאזנת בין האינטרסים של כלל הציבור. מחלוקות אידיאולוגיות צריכות להיות מטופלות בכנסת, והרשויות המקומיות לא צריכות להיות מושפעות מאיומי אלימות או מחאות. פסק דין זה מחזק את עקרון סמכות החקיקה המשנית המוגבלת, בעיקר בענייני דת ואידיאולוגיה, ומדגיש את חשיבות ההגנה על חירויות הפרט ועל אופייה החילוני של החברה הישראלית.