ע"פ 205/75

תקציר

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של המערער על הרשעתו בהריגה, אך קיבל את ערעור המדינה ומצא אותו אשם ברצח. המערער גרם למותו של הקורבן, ציון מורדוב, מתוך כוונה ולא מתוך הגנה עצמית, ולפיכך הורשע לפי סעיף 214(ב) לפקודת חוק העונשין, 1936, ונידון למאסר עולם. בית המשפט העליון קבע, כי טענת ההגנה העצמית של המערער נעדרת שחר, שכן הוא ירה בקורבן חמש פעמים ברצף מהיר, דבר שאינו יכול להיחשב כמתגונן. באשר לערעור המדינה, קבע בית המשפט כי הודעתו של המערער במשטרה, שסתרה את עדותו בבית המשפט, אינה יכולה להיחשב ראיה לטובתו, שכן היא לא ניתנה בשבועה ולא נחקרה בחקירה נגדית. בית המשפט הדגיש כי הצהרה מחוץ למשפט של נאשם יכולה לשמש כראיה להגנה רק אם היא חוזרת ואושרה בשבועה במהלך המשפט. מאחר שלא היו ראיות לגיטימיות התומכות בטענת ההגנה העצמית של המערער, הגיע בית המשפט למסקנה כי המערער הרג את הקורבן בכוונה תחילה, דבר המצדיק הרשעה ברצח.