עת"מ 15470-06-19

תקציר

העותרים ביקשו הקלה לבנייה במרחק קצר יותר מגבול הנכס ממה שהתירה התב"ע. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אישרה את בקשתם, אך ועדת הערר ביטלה החלטה זו. הסוגיה המרכזית בעתירה המנהלית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם החלטת ועדת הערר היוותה הפעלת סמכות סבירה. בית המשפט פסק לטובת העותרים. היא קבעה כי ועדת הערר פירשה את התקנות הרלוונטיות באופן מצמצם מדי, וכי החלטתה שגויה ואינה מידתית. השאלה המרכזית הייתה האם בקשת ההקלה תואמת את ההתקדמות ההגיונית מבחינה ויזואלית של מבנים ברחוב העותרים. בית המשפט הגיע למסקנה שכן, וכי החלטת הוועדה המקומית צריכה לעמוד, שכן היא מבוססת על החקיקה והשיקולים הנדרשים. יתר על כן, בית המשפט מצא כי העותרים לא פעלו בתום לב בהמשך הבנייה לאחר קריסת קיר, אך אין בכך כדי לשנות את התוצאה, אם כי משמעות הדבר היא שלא ייפסקו לעותרים הוצאות. לבסוף, ציין בית המשפט כי ועדת הערר לא שקלה כראוי את טענת השיהוי של העותרים בנוגע להתנהלותו של המשיב השלישי.