ע"א 7193/08

תקציר

במוקד פסק הדין עומדת מחלוקת משפטית בדבר אופיו המחייב של מזכר הבנות בעסקת קניין. ההחלטה סוטה ממסקנתו של השופט פוגלמן, המורה על קבלת הערעור. המזכר, שגובש לאחר משא ומתן ממושך והוכן על ידי עו"ד גרינפלד שייצג את הצדדים, היה מפורט והותאם אישית כדי לשקף את כוונות הצדדים בסיום המשא ומתן. הוא כלל אלמנטים כמו זכויות מוכר, תיאור נכס, ובעיקר חסרו סעיפים שהפכו את ההסכם למתנה בחתימה נוספת על חוזה, המעידים על כוונת הצדדים ליצור הסכם מחייב. למערערת הייתה "זכות חרטה" מותנית, אך רק אם הנכס לא הושכר לצד שלישי, דבר המצביע עוד יותר על אופיו המחייב של התזכיר. ההתנהלות לאחר החתימה, לרבות המשך החלפת המסמכים, תמכה בתפיסה זו. למרות שתנאי התשלום הוכרו כחיוניים, כל חוסר ספציפיות נתפס כניתן לגישור באמצעות מנגנונים כמו מנהג, חוק ועקרונות ביצוע אופטימליים, המסייעים להתגבר על פערים. ההשלמה על פי המכס הייתה קשה בשל היעדר פרקטיקות קיימות, אך הוראות החוק בחוק המכר בדבר מועדי התשלום נחשבו רלוונטיות. בנוסף, דוקטרינת הביצוע המיטבי אפשרה גמישות בטיפול בכל חילוקי דעות, כאשר המערערת מוכנה לעמוד בדרישות התשלום המקסימליות. נראה כי הבעיות נבעו מדיווחי מס חד-צדדיים, שחשפו מחלוקות רחבות יותר שאינן קשורות לפרטי תשלום. המסקנה לא מצאה מניעה לגבש את תנאי התשלום כפי שהוצע, תוך הדגשת נכונות לתנאים המוצעים ואישרה כי ההסכם מיום 7.7.05 תקף, ובכך העדיפה את עמדת המערערת. בסופו של דבר, פסק דין הרוב ניתן בעקבות פסק דינו של השופט פוגלמן, שניתן ב-18 ביולי 2010.