ת"א 12101-04-10

תקציר

ליבת פסק דין זה נסובה סביב מועד התגבשותה של עילת התביעה של המשיב בשאלת תקופת ההתיישנות. המשיב הגיש תביעה לפיצוי כספי כנגד המבקשים, בטענה למצג שווא של בעלות במקרקעין, רשלנות ברישום זכויותיהם והפרת חובות אמונים. המבקשים ביקשו לדחות את התביעה בנימוק של התיישנות, היעדר יריבות והיעדר קשר סיבתי. בית המשפט בחן את סוגיית ההתיישנות ומצא כי נקודת המוצא האחרונה לתקופת ההתיישנות הייתה מועד הגשת תביעת הפינוי המקורית כנגד המשיב. נקבע כי המשיב היה מודע לפגיעה בזכויותיו ובמעמדם הרשום של המקרקעין באותה עת. בית המשפט הגיע למסקנה כי התביעה נדחתה בזמן, שכן היא לא הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות שנקבעה. בנוסף, הדגישה השופטת את הצורך לאזן בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הדין לבין המדיניות השיפוטית, והזהירה מפני דחיית תביעה על הסף. מאחר שתביעת המשיב לא הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, היא נדחתה, ונפסקו למבקשים הוצאות בסך 15,000 ₪.