ע"פ 10023/06

תקציר

המערער הורשע ברצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין ונידון למאסר עולם בגין דקירת המנוח, שנפטר כעבור עשרה חודשים. המערער טוען כי אין קשר סיבתי בין מעשיו לבין התוצאה הקטלנית, וקיים ספק סביר בשל הזמן שחלף והטיפול הרשלני הנטען במנוח. החלטת בית המשפט המחוזי, שהרשיע את המערער, מתבססת על חוות דעתו של פרופ' יהודה היס, הקובעת קיומו של קשר סיבתי בין פצעי הדקירה לבין המוות. לדברי המומחה, מותה של המנוחה נגרם מכשל נשימתי עקב דלקת ריאות חריפה שנבעה מסיבוכים במהלך אשפוזה. בית המשפט קבע כי התביעה הוכיחה את הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי מעבר לספק סביר. נמצא כי מעשיו של המערער היו הגורם הפיזי ההכרחי למוות וכי הקשר הסיבתי המשפטי נוצר מאחר שהמערער התכוון להרוג את המנוח. ההגנה טענה כי הקשר הסיבתי נותק, תוך הסתמכות על סעיף 309 לחוק העונשין, אותו דחה בית המשפט. המערערת לא עמדה בתנאים להחלת סעיף זה, המחייב כי הטיפול הרפואי יהיה סיבת המוות הבלעדית וכי הטיפול יהיה בעל פגמים מקצועיים חמורים. בית המשפט קבע כי התנהלותו של המערער עומדת במבחנים של קשרים סיבתיים עובדתיים ומשפטיים כאחד. בנוסף, המערער לא יכול היה ליהנות מסעיף 309, שכן הטיפול הלקוי לא היה סיבת המוות המיידית והיחידה. גם עדותו של המומחה לא תמכה בטענת ההגנה בדבר טיפול רשלני. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי המדינה הוכיחה את הקשר הסיבתי, והרשעתו וגזר דינו של המערער היו מוצדקים. לחוות דעתו של השופט הנדל הצטרפו השופטים רובינשטיין ומלצר.