ע"א 3114/12

תקציר

פסק הדין שניתן על ידי השופט י' עמית עוסק במערער אשר לאחר שאובחן כסובל מפיגור שכלי וסבל מהתעללות מצד אמו בגיל 11, אושפז במוסד לילדים עם מוגבלות שכלית בין השנים 1978-2002. בשנת 2008 הוא הגיש תביעה בטענה לכליאת שווא, רשלנות באבחנתו והפרת חובה חקוקה בכך שלא נבדק כל שלוש שנים כנדרש בחוק. בית משפט קמא דחה את טענותיו, תוך שהוא מציין את השינויים בקריטריונים האבחנתיים לאורך השנים אשר הכירו בסופו של דבר ביכולתו השכלית הגבולית של המערער ולא בפיגור. הוא הוערך כבעל פיגור שכלי קל בהתבסס על כלי אבחון זמינים לאורך השנים, אשר תאמו את ההגדרות והפרקטיקות המוסדיות העכשוויות. על אף שהמדינה לא ביצעה את בדיקתו מדי שלוש שנים, כנדרש בחוק, בית המשפט לא מצא קשר סיבתי בין מחדל זה לבין נזק נטען כלשהו, שכן המערער נבדק באופן שוטף על ידי פסיכולוגים במוסד. יתר על כן, חזרתו מרצון למוסד לאחר שעזב לראשונה בשנת 2000 החלישה את הטענות לכליאת שווא. בית המשפט מצא כי המוסד סיפק סביבה תומכת, המסייעת ליכולת ההסתגלות של המערער ולכישוריו. ערכאת הערעור אישרה את פסק דינו של הערכאה הנמוכה יותר, וקבעה כי לא הייתה כל רשלנות או הפרה סטטוטורית שפגעה במערער, והותירה את ההשפעה הפוטנציאלית של חובות סטטוטוריים ונזק ראייתי אינהרנטי על כנה. פסק הדין מדגיש את החשיבות של פיתוח קריטריונים אבחוניים והיענות פרוצדורלית בטיפול מוסדי, המסתיימים ללא הזמנת עלויות בשל ייחודו של המקרה.