ת"א 45221-11-21

תקציר

בית הדין בחן בקפידה את הבקשה לסילוק על הסף, יחד עם התגובה והתשובה שהגישו הצדדים. הבקשה נסובה בעיקרה סביב שיק ללא תאריך פירעון מוגדר, אשר נמסר לתובע על ידי המנוח לפני כ-11 שנים. הנתבעת טוענת לדחיית התביעה על יסוד שתי נקודות מרכזיות: ראשית, כי התביעה התיישנה בשל חלוף הזמן, ושנית, כי פג תוקפו של האישור למלא את הצ'ק הריק. לגבי הנקודה הראשונה, על תקופת ההתיישנות של שטרות חלים הן חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, והן סעיף 96 לפקודת השטרות. האחרון מקבל קדימות במקרה של סתירה כלשהי. מאחר שהמנוח אינו נושא השיק אלא צד לו, תקופת ההתיישנות היא שבע שנים. השאלה הקריטית היא מתי מתחילה תקופת התיישנות זו. על פי פקודת השטרות, זה יכול להיות מרגע שקמה עילת התביעה, מיום הודעת החילוט, או ממועד הפירעון הנקוב בשיק. במקרה זה, ההוראה הרלוונטית ביותר היא כי תקופת ההתיישנות מתחילה ממועד קימת עילת התביעה. אולם, טענת התובע מסבכת תמונה זו, שכן הוא טוען כי המנוח השאיר במתכוון את מועד הפירעון ריק, והסכים כי התובע יוכל למלא אותו בזמן שנוח לו. טענה זו, אם היא נכונה, מרמזת כי החוב העומד בבסיס הצ'ק יהיה בר פירעון "לפי דרישה". על בית המשפט, אפוא, לשקול מתי נכנסה עילת התביעה לתוקף. פסקי דין קודמים קבעו כי כאשר נמסרת שטר עם הסכמה שלא להציגו עד למועד מסוים, תקופת ההתיישנות אינה מתחילה עד למועד זה. עיקרון זה חל גם אם צוין בשיק תאריך פירעון מוקדם יותר. בהתאם להיגיון זה, מסכים בית המשפט כי המועד הנקוב בפקודת השטרות לתחילת תקופת ההתיישנות כפוף לכל הסכם נפרד בין הצדדים. במקרה הנוכחי, אמנם אין התחייבות להציג את השיק עד למועד מסוים, אך מגרסתו של התובע עולה הסכם המסמיך אותו לדרוש פירעון לפי שיקול דעתו. בית המשפט מוצא כי הסכם כזה אכן עשוי להשפיע על תחילתה של תקופת ההתיישנות. גם התקדים תומך בדעה זו. זאת ועוד, פרק הזמן הסביר להגשת דרישה, במיוחד כאשר הצדדים הסכימו במפורש על שיקול דעתו של הנושה, משפיע על הקביעה מתי קמה עילת התביעה. לפיכך, תקופת ההתיישנות במקרים של חובות פירעון "לפי דרישה" תישאר לרוב ללא פעילות עד להגשת דרישת פירעון או עד שחלף זמן סביר להצגת הדרישה. עיקרון זה, מנמק בית המשפט, צריך לחול גם כאשר שיק מונפק ללא מועד פירעון, ומוסכם על מקבל השיק לקבוע את מועד הפירעון. מדובר בהסכמה מפורשת כי החיוב הבסיסי יתממש "לפי דרישה". כתוצאה מכך, כל עוד המחזיק לא דרש פירעון, שעון המגבלות נותר ללא הפעלה. קביעת מסגרת זמן סבירה להצגת דרישה תהיה תלויה בעובדות הספציפיות של כל מקרה. בית המשפט מדגיש כי אין מדובר בהארכת תקופת ההתיישנות המחייבת הסכמה נפרדת בכתב, כאמור בסעיף 19 לחוק ההתיישנות. תחת זאת, מדובר בשאלה של קביעת תחילתה של תקופת ההתיישנות על סמך הסכמות הצדדים. לבסוף, השאלה האם חלף זמן סביר בין מסירת השיק לבין מילוי מועד הפירעון על ידי התובע מחייבת בירור עובדתי. קרוב ל-11 שנים חלפו מאז נמסר הצ'ק לתובע, דבר שנראה בתחילה בלתי סביר. עם זאת, טענת התובע בדבר הסכם עם המנוח מחייבת בדיקה עובדתית מפורטת. נסיבותיו החריגות של מקרה זה מזהירות עוד יותר מפני החלטה חפוזה ללא בחינה ראייתית מספקת. באשר לטענה השנייה, בדבר פקיעת תוקף ההרשאה להשלמת השיק, מציין בית המשפט כי סעיף 14(א) לחוק השליחויות עשוי לחול על אישורים להשלמת שטרות. עם זאת, אין די ראיות קבילות לכך שהמנוחה איבדה את כשרותה המשפטית בעת שהתובעת השלימה את הבדיקה. אמנם מונה לה אפוטרופוס, אך אין בכך כדי לקבוע לבדו כי היא חסרת כשרות משפטית. מאחר שהבקשה לא נתמכה בתצהירים כלשהם, ובהתחשב בהידברות המוסכמת בין הצדדים, בית המשפט ישמור את החלטתו בעניין זה עד לדיון העיקרי. לסיכום, הבקשה לדחייה על הסף נדחית, והטיעונים שיוצגו יישמרו להליך העיקרי. בית המשפט בוחר שלא לפסוק הוצאות בשלב זה, וההחלטה עליהן תתקבל בתום ההליך. פסק דין זה ניתן בהיעדרם של הצדדים.