דב"ע מא/65 - 0

תקציר

המקרה שלפנינו נסוב סביב הקביעה האם המערערת, אלמנתו של אלי חורי, זכאית לקצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי. הגורם המרכזי לקביעה זו הוא הקביעה האם בעלה המנוח היה תושב ישראל בעת מותו. הגרסה הראשונית שהציגה המערערת ציינה כי בעלה עזב אותה ועבר לבית הוריו לפני שעזב את ישראל וכי לא היה ביניהם קשר לאחר מכן. אלא שבמהלך המשפט עלתה גרסה שונה. על פי גרסה חדשה זו, אלי חורי נסע זמנית לחו"ל מתוך כוונה לחזור לישראל ולהתאחד עם אשתו ובנו. גרסה זו נתמכה במספר עדים ובכמה ראיות נסיבתיות. בית המשפט המחוזי קיבל גרסה שנייה זו, אך הגיע למסקנה כי המנוח לא עמד בקריטריונים להיחשב "תושב ישראל". הם ביססו החלטה זו על היעדר ראיות המוכיחות את כוונתו לחזור לישראל ולהשתקע בה לצמיתות. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי מעשיו של המנוח, כגון היעדר תושבות קבע בארץ ונסיעה לקפריסין במקום לחזור ישירות לישראל, מצביעים על רצון לנתק את זיקתו עם המדינה. בא כוח המערער טען כי בית הדין האזורי לא שקל די הצורך את הראיות המצביעות על כוונתו של המנוח לחזור וכי נטל ההוכחה היה צריך להיות על המוסד לביטוח לאומי. בסופו של דבר הגיעו נציגי הציבור למסקנה כי בית הדין האזורי לא מילא את תפקידו כראוי. הם מתחו ביקורת על כך שבית המשפט קיבל גרסה שהכילה קטעים רבים שלא טופלו המעידים על רצונו של המנוח לחזור לישראל. הראיות שהוצגו, לרבות תצהירים, מכתבים ועדויות עדים, הצביעו על כוונת המנוח לשוב ולהצטרף למשפחתו בישראל לאחר שהותו הזמנית בחו"ל מסיבות כלכליות. לפיכך, קבעו נציגי הציבור כי יש להכיר במערערת כאלמנתו של תושב ישראל ובכך להיות זכאית לקצבת שאירים אם תעמוד בתנאים האחרים. כמו כן, חויב המשיב לשלם למערערת שכר טרחת עורך דין, שנקבע על סך של 250 ₪. החלטה זו התקבלה ב-5 ביולי 1981.