ע"א 712/76

תקציר

בעניינה של טענת המערערת להיות דיירת מוגנת לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, החליט בית המשפט העליון לדחות את ערעורה. המערערת טענה כי התגוררה עם דודה המנוח בדירתו במשך ארבע שנים ולא הייתה לה דירה אחרת להתגורר בה, דבר המצדיק את הגנתה על פי החוק. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לה מקום מגורים אחר, בהסתמך על הקשר המתמשך שלה לבית הוריה ברחובות, שם היו לה חדר וחפצים אישיים. פסק הדין הדגיש את המונחים של "דירה נוספת למגורים", המצביעים על זכות קבועה או קשר עובדתי ולא שהות זמנית או אישורים לא פורמליים מקרובי משפחה. דעת הרוב הדגישה כי דיני הגנת הדייר נועדו לסייע למי שאין לו אפשרויות דיור חלופיות, ולא לאפשר לדייר לבחור בין מספר דירות. למרות שהמערערת הפסידה בערעורה, השופט אשר חלק עליה וטען כי המערערת השתלבה בחיים בתל אביב וכי ביקורי סוף השבוע אצל משפחתה אינם שווים לזכות חוקית בדירתם. בסופו של דבר, החלטת בית המשפט הדגישה את פרשנותו של חוק הגנת הדייר ואת הצורך של תובע בהיעדר דיור חלופי ממשי כדי להיחשב לדייר מוגן.