בג"צ 282/21

תקציר

בפסק דין זה דחה בית המשפט עתירה שביקשה ממנו להורות על שינוי ותוספת לסעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. העותרת ביקשה את התערבות בית המשפט לשינוי חוק הגנת הדייר, בטענה כי הוא ימנע פגיעה בשוכרים, אחריות ההולמת לכאורה את תפקידו של בית המשפט בחברה מתוקנת. עם זאת, בית המשפט הדגיש בתוקף את עמדתו כי הוא אינו פועל כגוף מחוקק ואין לו סמכות לשנות או להוסיף על חוקים קיימים, ואף אינו מצווה על הרשות המחוקקת לבצע פעולות כאלה. עיקרון זה בוטא בעבר בהחלטה (בג"ץ 8940/14) שבה והדגיש כי רק הרשות המחוקקת מוסמכת לחוקק או לשנות חוקים. דבריו ההיסטוריים של השופט מ' זילברג הוזכרו, תוך הדגשה כי תיקוני חקיקה מצויים בתחומה של הרשות המחוקקת או המבצעת, ולא של הרשות השופטת. תפקידה של הרשות השופטת הוא לדון בתיקים ולערוך ביקורת שיפוטית, אך לא לשפוט לגופו של עניין או לאפקטיביות של חקיקה. לפיכך, דחה בית המשפט באופן נחרץ את העתירה ואת הבקשה לצו ביניים בשל היעדר עילה שפיטה. לא ניתן צו בדבר הוצאות, דבר המדגיש את עמדת בית המשפט כי יש לחתור לרפורמה חקיקתית בערוצים הפוליטיים המתאימים, ולא בהתערבות שיפוטית. ההחלטה ניתנה ללא הוצאות משפט נוספות ב-14 בינואר 2021.