דב"ע נד/276 - 0

תקציר

במקרה דנן בתביעת המערער להכרה בנזקי אוזניים וליקוי שמיעה כ"מחלת מקצוע" או כתוצאה ממיקרוטראומה לפי הביטוח הלאומי, נדחה הערעור על ידי השופט י' אליסוף. בקשתו של המערער לפיצוי בגין פגיעה בעבודה נדחתה בעבר על ידי המוסד לביטוח לאומי בשל רמות חשיפה לא מספיקות לרעש, בפרט מתחת ל-85 הדציבלים הנדרשים. בית המשפט המחוזי מצא כי חשיפתו של המערער לרעש מזיק הייתה מועטה, בין 30 דקות לשעתיים שבועיות בלבד, ולא נמשכה כנדרש כדי להיחשב "עבודה ממושכת". עוד ציין בית המשפט כי במהלך תקופת השיפוץ, למרות שהמערערת הייתה חשופה לרעש מעל 85 דציבלים, הוא נמשך חודשים ספורים בלבד במשך מספר שעות ביום, אשר לא עמדו בקריטריונים של "עבודה ממושכת" הנדרשת לצורך הכרה במחלת מקצוע. באשר לתביעת המיקרוטראומה, קבע בית המשפט כי אין ראיות למיקרו-פגיעות חוזרות ונשנות התורמות לירידה בשמיעה. משכך, נדחו טענות המערערת בשל קביעות עובדתיות והיעדר בסיס משפטי מספק. הערעור עסק גם בטענות פרוצדורליות בדבר נאותות נימוקי דחיית התביעה הראשונית של המוסד לביטוח לאומי, אשר ציינו את רמת הרעש אך לא את משך החשיפה; עם זאת, בית המשפט אישר כי כל הסוגיות הרלוונטיות נשקלו כדין במשפט המקורי. בסופו של דבר נדחה הערעור ללא צו להוצאות, ואישר את מסקנות בית המשפט המחוזי.