ת"פ 68957-06-17

תקציר

הנאשם הואשם בכך שהוביל קבוצה של 25 מטיילים בשביל לא מסומן בשמורת הטבע מדבר יהודה, ולא הצטייד בציוד המתאים - מפת שבילים מעודכנת כפי שהונחה בשלט בכניסה לשמורה. ההגנה טענה כי השביל אכן מסומן וכי בידי הנאשם המפה הנדרשת. השופט פתח וציין כי נטל ההוכחה מוטל על התביעה, וכי עליה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר. הם גם ציינו את עקרון הספק הסביר וכיצד יש ליישמו בעת בחינת העדויות. לאחר מכן התייחס השופט לטענות התביעה כי התקנות הרלוונטיות עדיין בתוקף וחלות על השמורה, עליהן ערערה ההגנה. השופט פסק לטובת התביעה בעניין זה, וקבע כי התקנות עדיין תקפות. לאחר מכן, בחן השופט את העבירה של איסור הליכה ושהייה מחוץ לשבילים מסומנים. הם קיבלו את טענת ההגנה כי השביל סומן באזור, וציינו כי התביעה לא הביאה כל ראיה לסתור זאת, וכי סימונים דהויים לאורך השביל אינם שוללים אותו מלהיחשב שביל מסומן. עוד קבע השופט כי קיים ספק אם השביל בוטל כראוי כשביל הליכה, שכן התביעה לא הציגה כל ראיה לקיומו של הליך לכך. לפיכך, זוכה הנאשם מאשמה זו, מחמת ספק סביר. לאחר מכן פנה השופט לאישום של אי ציות להוראות - אי קבלת מפת שבילים מעודכנת. הם הסכימו עם ההגנה כי כתב האישום אינו ברור דיו בעניין זה. בנוסף, קבע השופט כי אמירתו של הנאשם בבית המשפט כי ברשותו המפה הנדרשת אינה יכולה להיחשב כ"עדות כבושה", שכן הנאשם לא נשאל על כך במפורש בחקירתו, וכתב האישום לא ייחס לו במפורש עבירה זו. מאחר שהתביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כי לנאשם לא הייתה המפה המעודכנת, הוא זוכה גם מאשמה זו. לסיכום, השופט קבע כי התביעה לא הצליחה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר באף אחד מהאישומים, ולכן הוא זוכה מכל העבירות.