עמ"ש 24086-05-14

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של סכסוך זוגי על חלוקת רכוש לאחר גירושין. המחלוקת העיקרית נסובה סביב הבעלות על דירת מגורים. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב והעניק להם מחצית מהזכויות בדירה, בצירוף דמי שימוש. אולם, ערכאת הערעור הגיעה למסקנה שונה. השופטים הסכימו כי חוק יחסי ממון חל על בני הזוג, הקובע כי נכסים שהיו בבעלות מי מבני הזוג לפני הנישואין נשארים רכושם הבלעדי בעת הגירושין, אלא אם כן יש ראיות לכוונה משותפת. בית המשפט מצא כי המשיב לא הביא ראיות מספיקות לנסיבות נוספות מעבר לנישואין משותפים המצביעות על כוונה ספציפית לחלוק בדירה. קביעתו של בית משפט קמא כי המערערת הציגה מצגים המבטיחים בעלות משותפת לא שכנעה את שופטי הערעור. הם בחנו את עדויות הצדדים והגיעו למסקנה כי הדירה הוצגה בפני המשיבה ומשפחתה כבית הנישואין העתידי במהלך ביקור נימוסין. הם ראו בכך מחווה מנומסת ולא אינדיקציה לבעלות משותפת. יתר על כן, בית המשפט מצא כי מדבריה של המשיבה עצמה במהלך חקירתה הנגדית עלה כי היא סבורה שעצם המגורים המשותפים בדירה צריכים לזכות אותה במחצית מזכויותיה, טענה שאינה תקפה. המשיב גם לא דרש את רישום חלקה בדירה במהלך הנישואין, דבר שהחליש את טענתה. בסופו של דבר החליטו השופטים פה אחד לקבל את הערעור, ובכך הפכו את החלטת בית המשפט קמא בעניין הדירה ודמי השימוש. הם קבעו כי גם ערעורו של המשיב בעניינים אחרים שהוכרעו על ידי בית משפט קמא נדחה. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו המשפטיות.