ת"א 1664/00

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הארנונה המוטלת על חניות בבעלות התובעים בבניין משרדים בגבעת שמואל. התובעים טוענים כי הנתבע גבה מהם ארנונה שלא כדין במשך מספר שנים. הנתבעת טוענת כי התובעים ויתרו על תביעותיהם באמצעות חתימת הסכמי פשרה, ובכל מקרה התביעות נדחות במועד בשל שיהוי ניכר בהגשת התביעה להשבת רכוש. לטענת הנתבעת, מקומות החניה חויבו כדין בארנונה, וממילא הסכומים ששולמו על ידי התובעים היו כדין ואין להחזירם להם. בית המשפט קיבל את טענות הנתבעת ודחה את טענות התובעים. נפסק כי יש לדחות את תביעתה של התובעת מס' 1 לאלתר על יסוד הסכם הפשרה עליו חתמה עם הנתבעת, אשר כלל גם את החיובים בגין שטחי החניה. גם טענות כל התובעים נדחו בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה. בית המשפט קבע כי השיהוי בתיק זה אינו מוצדק והוביל למסקנה כי התובעים ויתרו על טענותיהם. בנוסף, קבע בית המשפט כי הנתבעת גבתה כדין ארנונה בגין שטחי החניה המקורים כחלק בלתי נפרד מהבניין. הסיווג החדש של "חניונים" שהופיע בשנת 1986 לא נוגד את "חוקי ההקפאה" משום שלא הביא להעלאת שיעור הארנונה. למרות שהנתבעת כנראה לא הייתה צריכה לגבות ארנונה עבור השטחים הפתוחים לפי סיווג "מבנים שאינם למגורים" בשנת 1985, טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה ולכן לא ניתן היה לקבלה. מכל מקום, בית המשפט קבע כי לא היה מוצדק להורות לנתבעת להשיב את הסכומים שנגבו עבור השטחים הפתוחים, נוכח השיהוי הרב ונסיבות המקרה. לבסוף, קבע בית המשפט כי אין מניעה לראות בחניוני התובעים "חניונים" על פי צו הארנונה של הנתבעת. לאור האמור, דחה בית המשפט את טענות התובעים והורה להם לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.