דב"ע נז/921 - 0

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו של חוק הפיצויים לנפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 (חוק הגזזת), ובפרט הגדרת "ניצולים" כאמור בחוק, והאם יש לבחון הגדרה זו במועד פטירת הנפגע או במועד הגשת התביעה. התובעים בתיק זה הם בתה ובעלה של פאר מרים, שנפטרה עקב סיבוכים בריאותיים שנגרמו כתוצאה מהקרנות שקיבלה לגזזת לפני עשרות שנים. בעת מותה הייתה בתה, אילנית, חיילת בצה"ל, ולכן ענתה להגדרת "ניצול" לפי חוק הגזזת. עם זאת, עד שהוגשה התביעה לקצבת שארים, אילנית כבר לא נכנסה להגדרה, שכן היא כבר לא שירתה בצבא. התובע השני, משה, בעלה של מרים, נישא בשנית לאחר מותה ולפני הגשת התביעה. לכן, על פי ההגדרה בחוק, הוא גם לא היה זכאי להיות ניצול. התובעים טענו כי יש לבחון את ההגדרה נכון למועד הפטירה, ואילו הנתבע, המוסד לביטוח לאומי, טען כי מועד הגשת התביעה הוא המועד הרלוונטי. בית המשפט פסק לטובת התובעים. היא הגיעה למסקנה כי תכליתו של חוק הגזזת, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק ומכוונת המחוקק, היא להעניק פיצוי לאזרחים שעלו לישראל בשנות החמישים וקיבלו טיפול רשלני בגזזת, מה שהוביל לסיבוכים רפואיים קשים ואף למוות. בית המשפט פירש את החוק לטובת התובעים, שכן מצא כי בחינת ההגדרה במועד הפטירה מיישמת את תכלית המחוקק, ומבטיחה כי מי שאכן היו ניצולי קורבנות, אך לא עמדו עוד בהגדרה בשל נסיבות שאינן בשליטתם, יקבלו פיצויים. כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה כי הסמכות לקבוע את הזכאות לפיצוי נתונה למשרד הבריאות, ואישר כי למוסד לביטוח לאומי הזכות לוודא את התקיימותם של התנאים הקבועים בחוק טרם ביצוע התשלומים. כתוצאה מכך, נמצא המוסד אחראי לשלם לאילנית, התובעת הראשונה, מענק שאירים כמפורט בחוק, ואילו משה, התובע השני, נקבע כבלתי זכאי בשל נישואיו מחדש.