ת"פ 35910-07-20

תקציר

השופטת בחנה ביסודיות את הטיעונים שהציגו הצדדים וקבעה כי מרבית הטענות המקדמיות שהעלתה ההגנה נדחו. ראשית, התייחס השופט לסוגיית ההתיישנות על האישומים. לגבי האישום הראשון, שעניינו אי העברת ניכויי מס משכר העובדים, קבע השופט כי תקופת ההתיישנות לא פגה, שכן החקירה נפתחה בתוך פרק הזמן הנדרש. נמצא כי העבירות בוצעו בשנת 2015, החקירה החלה בשנת 2016, וכתב האישום הוגש בשנת 2020, הרבה בתוך התקופה המותרת. כך היה גם לגבי האישום השני, שבו נטען לאי ניכוי מס מהטבות העובדים, למעט סעיף אחד ספציפי שנגבה ואשר חרג מתקופת ההתיישנות. בהתאם לכך, סעיף זה נמחק מכתב האישום. לאחר מכן פנה השופט לטענות בדבר מחדלי חקירה ואכיפה בררנית. לגבי הראשונה, קבעה השופטת כי יש לבחון טענות אלה במהלך המשפט לגופן, שכן מדובר בפעולות חקירה. השופט ציין כי בית המשפט יבחן האם אכן נפלו כשלים חקירתיים כלשהם, ואם כן, האם הם השפיעו על יכולתם של הנאשמים להתגונן. באשר לטענה לאכיפה בררנית, הסבירה השופטת כי טענה זו מחייבת בירור נוסף ובירור עובדתי, בעיקר בכל הנוגע לתפקידיהם ומעמדם של האנשים שהוזכרו. השופט הדגיש כי אכיפה בררנית אינה מביאה אוטומטית לביטול כתב האישום וכי בית המשפט יבקש ליתן סעד מידתי אם תימצא אכיפה כזו. טענה נוספת שהעלתה ההגנה התבססה על הסכם שומת ניכוי שנחתם בין נציג הנתבעים לבין פקיד השומה. הנתבעים טענו כי ההסכם הפליל אותם וכי הם לא הוזהרו מפני תוצאה זו, הפוגעת בזכותם להימנע מהפללה עצמית. השופט הסכים כי ההסכם אינו יכול לשמש כראיה נגד הנאשמים באישום השני, שכן אכן יש בו אלמנטים מפלילים. עם זאת, השופטת הבהירה כי אין משמעות הדבר ביטול כתב האישום, אלא כי לא ניתן להסתמך על הסכם השומה כראיה במשפט. השופטת בחנה ודחתה גם טענות אחרות, ובהן אי דיוק נימוקי התובע להגשת כתב האישום, מחדלים לכאורה של פקיד השומה בעיכוב הגשת תביעת החוב והיעדר התרעה על שערוך החוב. השופט סיים את דבריו בדחיית טענותיו המקדמיות של הסנגור, תוך התחשבות בתקופת ההתיישנות על העבירה הספציפית המוזכרת באישום השני הנוגע לשנת 2009, אשר נמחקה מכתב האישום. השופט גם הכיר בתחולת החיסיון מפני הפללה עצמית לעניין הסכם השומה. פסק הדין ניתן בנוכחות שני הצדדים.