ע"פ 6907/19

תקציר

פסק הדין בתיק זה נסוב סביב היעדר זכותו של המערער לערער על החלטת ביניים שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 11.10.2019. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא ניתן לערער באופן עצמאי על החלטות ביניים בהליך פלילי עד למתן פסק דין סופי. עיקרון זה מבוסס על הרצון להבטיח פתרון יעיל ומהיר של ההליך הפלילי, לטובת הנאשמים והציבור כאחד, וצמצום משפטים ממושכים העלולים לעכב את עשיית הדין עם הקורבנות. חריגים לכלל זה מוגדרים במפורש וכוללים תרחישים ייחודיים מסוימים, כגון החלטות על פסילת שופטים, עיון בחומרי חקירה או מעצר. בית המשפט הדגיש כי הקביעה אם החלטה היא "פסק דין" הניתן לערעור מחייבת לבחון האם היא מסיימת את ההליך באופן סופי. במקרה דנן, ההחלטה בדבר המימון הציבורי של המערערת לייצוג משפטי לא סיימה את עניינה ולכן סווגה כהחלטת ביניים ללא זכות ערעור. חרף טענת המערער בדבר משמעות ההחלטה, הודגש שוב כי השפעה משמעותית לבדה אינה מצדיקה יצירת זכות ערעור חדשה. בית המשפט דחה גם את הטענות לפיהן פסקי דין קודמים היוו בסיס לזכות ערעור במצבים כאלה. יתר על כן, בהתייחסו להליך משפטי אחר, הבהיר בית המשפט כי המקרה אינו מתייחס או מבסס זכות ערעור, מה שמחזק את העובדה שכל הליך הוא ספציפי להקשר. לפיכך, הערעור נדחה, ובכך אישר את הדבקות בעקרונות משפטיים שנקבעו והדגיש כי על הערעורים לעלות בקנה אחד עם הוראות החוק שניתנו במפורש.