רע"פ 9930/07

תקציר

התיק נסוב סביב צו הריסה מנהלי שהוצא למבקש, בנוגע למבנה שנבנה באופן בלתי חוקי בשכונת א-טור בירושלים. הצו, שניתן בשנת 2005 מכוח חוק התכנון והבנייה, הורה להרוס את המבנה בן הקומה האחת של המבקש שהוקם ללא היתר. המבקש ערער לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בטענה כי פקחים הבטיחו לו כי לא יינתן צו הריסה אם יפסיק את הבנייה, וכי חל עיכוב בהוצאת הצו. בית המשפט דחה טענות אלה, והמבקש ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים, והוסיף כי המבנה שופץ, אוכלס וכעת הוא פטור מהריסה לפי סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה. עם זאת, גם בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. לאחר מכן הגיש המבקש רשות ערעור בגדרה, בטענה כי היה על המשיב להפעיל שיקול דעת שווה בטיפול בבנייה הבלתי חוקית בשכונה, וכי יש לבטל את צו ההריסה ולהמירו בהליך פלילי, כפי שנעשה במקרים אחרים באזור. המשיב טען כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית וכי המבקש לא סיפק עילה לדיון בגלגול שלישי. הם הדגישו כי טענתו של המבקש להכרעה עצמית אינה מבוססת על עובדות שאינן שנויות במחלוקת וכי הוא הצהיר במפורש כי אינו מעלה טענת אפליה במהלך הדיון בערעור. פסק הדין דוחה את בקשת רשות הערעור, תוך שמירה על הכלל לפיו ערעור שני אינו ניתן, בדרך כלל, אלא אם כן הוא מעלה טענות בעלות חשיבות כללית מעבר לאינטרסים פרטיים. בית המשפט קובע כי טענות המבקש אינן מצדיקות שימוע, וכי הטענה לאי שוויון ואפליה הייתה צריכה להיות מוצגת במפורש בערכאות נמוכות יותר. עוד יצוין, כי הוצאת צו ההריסה הייתה מוצדקת, והבנייה הבלתי חוקית של המבקש אינה שנויה במחלוקת. זאת ועוד, השיהוי בהוצאת הצו אינו עילה מוצדקת לביטולו, והאינטרס הציבורי באכיפת החוק גובר על האינטרס הפרטי של המבקש. בית המשפט מגיע למסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטות המנומקות היטב של הערכאות הנמוכות יותר ולכן דוחה את בקשת רשות הערעור.