בג"צ 4128/02

תקציר

בית המשפט העליון דן בעתירה שערערה על הוראות מסוימות בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אשר נטען כי הן פוגעות בזכויות האדם המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. באופן ספציפי, העתירה הטילה ספק בהליכים המזורזים שנקבעו להגשת תסקירי השפעה על הסביבה והתנגדויות הנוגעות לפרויקטים של תשתיות לאומיות, וטענה כי הליכים אלה פוגעים בזכויות חוקתיות בכך שאינם מאפשרים זמן מספיק לתסקירים סביבתיים יסודיים ולהתנגדות הציבור. בית המשפט בחן האם חוק היסוד מגן במשתמע על זכות לסביבה נאותה, והגיע למסקנה כי אמנם זכות זו אינה נכללת במפורש, אך הגנת הסביבה היא קריטית אך אינה נופלת מטבעה תחת כבוד האדם או חירותו. יתר על כן, בית המשפט קבע כי ההוראות אינן חורגות מאמות המידה המינימליות הנדרשות לקיום אנושי או מהוות סכנה ממשית לחיים או לשלמות הגוף, ובכך דחה את העתירה. בית המשפט הדגיש כי הסעדים המנהליים נותרים בעינם אם החלטות בפרויקטים של תשתיות לאומיות יתבררו כבלתי סבירות, וקרא למחוקק לשקול מחדש את ההסדרים כדי להבטיח ששיקולים סביבתיים יקבלו את תשומת הלב הראויה. בפסק דינו הכיר בית המשפט בפעולת האיזון בין קידום פרויקטי תשתית לאומיים משמעותיים לבין שמירה על סטנדרטים סביבתיים, והדגיש את חשיבות השמירה על איכות הסביבה מבלי לעכב התפתחויות חברתיות הכרחיות.