ע"א 847/75

תקציר

התיק התמקד בשאלה האם בקשה לקביעת דמי שכירות לפי חוק הגנת הדייר היא "פעולה במקרקעין" או "פעולה שאינה מקרקעין" לתקופות התיישנות. בית המשפט העליון קבע כי הדיירות המוגנת מהווה "זכות או טובת הנאה במקרקעין". בנוסף, נקבע כי תביעה לדמי שכירות היא תביעה כספית ולא תביעת מקרקעין. בית המשפט קבע כי בקשות כאמור לקביעת דמי שכירות אינן "פעולות מקרקעין" כהגדרתן בסעיף 5 לחוק ההתיישנות. במקום זאת, הם צעדים ראשוניים לקראת תביעת תשלומי שכר דירה ומסווגים כראוי כ"פעולות שאינן נדל"ן". דעת הרוב קבעה כי בקשות אלה נבדלות מתביעות לקיומה של זכות או טובת הנאה במקרקעין. לפיכך, אין לראות בהן תביעות מקרקעין. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות המשיבים בסך 1,000 לירות. דעתו של השופט מני הסכימה עם דעת הרוב, אך חלקה על נימוקיהם.