ע"א 39094-10-22

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותה של הוראת מעבר בחוק מתוקן, ובפרט בדבר דרישת מגורים רצופים לדיירים. ההוראה המדוברת קובעת כי על השוכרים להתגורר ברציפות במשך ארבע שנים לפחות עם "זכאי" כדי להיחשב למעמד דייר. הוויכוח נסוב סביב השאלה האם בית מגורים זה חייב להיות רציף ממועד כניסת החוק לתוקף או שניתן לפרק אותו, ואם כן, מהן ההשלכות. מפרשנותו של המערער עולה כי על בית המגורים להיות רציף מהמועד הקובע, ואילו פרשנותו של המשיב גורסת כי ניתן לפרק אותו, כל עוד ארבע השנים מסתיימות בשלב כלשהו. בית משפט קמא צידד במשיב, והוביל את המערער להגיש ערעור. בפסק דינו, פותח השופט אביגדור דורות בציון העדפתו את פרשנותו של המשיב, ומוצא אותה מתיישבת יותר עם לשון ותכלית החקיקה. הוא מדגיש כי פרשנותו של המערער מייתרת חלקים אחרים של החוק וסותרת את הליך החקיקה ואת כוונתו. מטרת הוראת המעבר, הוא מציין, היא להכיר בזכויותיהם של דיירים שהתגוררו בדירה לפני שינוי החוק, ולהבטיח שהם לא יסווגו במפתיע כ"פולשים". דורות מדגישה כי פרשנותו של המשיב לוכדת כוונה זו טוב יותר, שכן היא דורשת הוכחת מגורים רצופים מהמועד הקובע ומגורים משותפים לתקופה שקדמה לפטירת הזכאי. דורות מוסיפה ומבקרת את פרשנותו של המערער לדרישה פוטנציאלית לתקופות מגורים מופרזות, עד 21 שנים, דבר המנוגד להיסטוריה החקיקתית. עוד הוא מציין כי לדעת המערערת, תקופת המגורים הנדרשת מתארכת ככל שהזכאי נפטר מאוחר יותר, דבר שאינו סביר. מסקנתו היא כי יש לדחות את הערעור, תוך שהוא מקבל את החלטת בית משפט קמא ודוחה את תביעת הפינוי. משכך, חויבה המערערת לשלם למשיב הוצאות בסך 10,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין.