עת"מ 43382-08-16

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה שהגיש אדם טבע ודין - החברה הישראלית להגנת הסביבה. העתירה התנגדה לתוכנית להקמת תחנת דלק בשטח כפרי סמוך לגבעת עדה, בנימוק של שמירה על הנוף הפתוח. בשנת 2001 ביטל בית המשפט היתר קודם לבנייה, וקבע כי שיקול הדעת לאשר פרויקט כזה צריך להיות נתון למוסד תכנון ארצי, בשל הפגיעה הפוטנציאלית בנוף. הוועדה המקומית והמועצה הארצית לתכנון ובנייה (נת"ע) אישרו שתיהן את הקמת תחנת הדלק בשנת 2002, כאשר נת"ע הכירה בייחודו של האזור אך בסופו של דבר הצביעה בעד הפרויקט. בית המשפט מצא כי החלטות מוסדות התכנון היו סבירות, במיוחד נוכח צמצום שטחה של התחנה והמאמצים לשילובה בנוף הכפרי. השופט הדגיש את היקפה המצומצם של ההתערבות השיפוטית בהחלטות תכנוניות, שיש לשמור למקרים חריגים של אי-חוקיות, חוסר סבירות או פגמים פרוצדורליים. במקרה זה מצא בית המשפט כי העותרים לא הציגו כל טיעון חדש או שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחודשת של התכנית, ועל כן דחה את העתירה. כמו כן, השופט הורה לעותרים לשלם שכר טרחת עורך דין לכל אחד מהמשיבים. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ביום 28.6.18.