בג"צ 625/18

תקציר

החלטת הרוב, המיוצגת על ידי השופט א' פוגלמן וחוות הדעת של השופט מ' מזוז, מדגישה את שיקול הדעת הרחב הנתון לרשויות התביעה בניהול הליך פלילי. בכלל זה, החלטות הנוגעות להסדרי טיעון, הנחשבות לכלי חיוני לאכיפת החוק. לדעת הרוב, החלטות התביעה נתונות לביקורת שיפוטית מצומצמת, ועל בית המשפט להימנע מהתערבות אלא אם קיימות נסיבות חריגות, כגון שיקולים זרים או חוסר סבירות קיצוני. במקרה הנוכחי, העתירה, שהוגשה על ידי בני משפחתו של הרוג בתאונת דרכים, מערערת על החלטת התביעה להתקשר בהסדר טיעון עם המשיב. התביעה מצדיקה החלטה זו על סמך קשיים ראייתיים שעלו במהלך המשפט. עם זאת, דעת הרוב סבורה כי שיקול דעתה הרחב של התביעה בניהול ההליך הפלילי משתרע על מצבים אלה, ואין עילה להתערבות. דעת הרוב מדגישה כי החלטות התביעה בנוגע להסדרי טיעון מבוססות על שיקולים מקצועיים ויש לבחון אותן במסגרת עקרונות המשפט המנהלי. השופטת ד' ברק-ארז, בחוות דעתה החולקת, מכירה בשיקול דעתה הרחב של התביעה, אך סבורה כי מקרה זה נופל בגדר החריג לכלל אי-ההתערבות. היא מדגישה כי החלטת התביעה להגיע להסדר טיעון נבעה בעיקר מחולשת הראיות, מה שיצר ספקות משמעותיים לגבי סיכויי ההרשעה. ברק-ארז מדגישה כי תפקידו של בית המשפט אינו להעריך באופן עצמאי את חומר הראיות, אלא לוודא שהחלטות התביעה עומדות בכללי המשפט המנהלי. במקרה זה, היא טוענת, התביעה לא הצליחה להצדיק במידה מספקת את עמדתה, במיוחד נוכח השינויים המהותיים בתמונה הראייתית. ברק-ארז טוענת כי היה על הפרקליטות לשקול מחדש את עמדתה ולבחון מחדש את כתב האישום, במקום להתמקד רק באפשרות של הסדר טיעון. היא מכירה בתרעומת של העותרים כלפי ההסדר, ומבינה את רצונם בבדיקה מעמיקה של אשמתו או חפותו של המשיב. עם זאת, היא מבהירה כי תפקידו של בית המשפט אינו להדהד את רגשותיהם אלא להבטיח הליך משפטי צודק. ברק-ארז מתייחסת גם לסוגיית הסעד החלופי, ומציינת כי לעותרים, כנפגעי עבירה, אין חלק בהליך הפלילי ולכן אינם יכולים לבקש סעד מבית המשפט הפלילי. בסופו של דבר, החלטת הרוב דוחה את העתירה תוך הדגשת שיקול דעתה הרחב של התביעה, ואילו ברק-ארז, בהתנגדותה, סבורה כי יש להוציא צו על תנאי, המורה למדינה להוסיף ולהצדיק את החלטתה.