רע"פ 3871/22

תקציר

טענת המבקש נסובה סביב פרשנות היחס בין סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי לבין דוקטרינת הפסילה השיפוטית שנקבעה בפרשת יששכרוב, בטענה כי מתן עדיפות להודאת נאשם הקשורה לחפצים שנתפסו חותר תחת דוקטרינת פסילת הראיות. עם זאת, בית המשפט סבור כי בקשה זו אינה מעוררת כל חשש לפגיעה בזכותו של המבקש להליך הוגן. הטענות לפסילת ראיות נדונו והוחלט כראוי. בפרשת יששכרוב נקבעה דוקטרינה של פסלות יחסית, לפיה קבילותן של ראיות מפלות שהושגו שלא כדין מותירה לשיקול דעתו של בית המשפט בכל מקרה לגופו. גישה זו הועדפה על פני כללי אי-תוקף מוחלטים כדי להימנע מיצירת חריגים העלולים להחליש את ההגנות על זכויות הפרט. משכך, בית המשפט אינו רואה סיבה לסטות מדוקטרינה מבוססת זו במקרה זה, ובקשת רשות הערעור נדחית. החלטה זו מחזקת את תפקידה של דוקטרינת הפסילה היחסית בהגנה על זכויות הפרט תוך מתן גמישות לבתי המשפט לקבוע קבילות ראיות על סמך נסיבות ספציפיות.