ת"א 28985-02-18

תקציר

התובע, שמכר את רכבו לנתבעים, הגיש נגדם תביעה לאחר שגילה כי מכרו את רכבו מבלי להעביר לו את מלוא סכום הכסף. התובע דרש הן סעד כספי והן סעד של צו מניעה. במהלך המשפט נפטר אחד הנתבעים, והיורשים לא נכללו בתביעה. השופטת מצאה לטובת טענת התובעת נגד הנתבעת מס' 2, שירן בן נעים, שכן עדותה, יחד עם יתר הנתבעים, הייתה תמוהה, לא אמינה ולא משכנעת. השופט הורה לבן נעים לשלם לתובע 95,200 ₪ כפיצוי על יתרת הסכום המגיע לו, בנוסף להוצאות משפט, שכר טרחת עורך דין והחזר אגרת התיק. סכום זה ישולם תוך 30 יום. השופטת לא מצאה כל הצדקה לחייב את התובע בהוצאות, מה גם שהנתבעים לא הציגו כל ראיה איכותית שתתמוך בטענותיהם. השופטת דחתה את התביעה נגד הנתבע מס' 1, שנפטר, והנתבע מס' 3, שכן התובעים ויתרו על סעד צו המניעה ולא הוכיחו את מעורבותם בסכסוך. עוד ציינה השופטת כי העברת הבעלות ברכב לא התנהלה כראוי, ונטל ההוכחה מוטל על הנתבעים לברר את הנסיבות המחשידות. ככלל, השופט לא מצא את טענות הנתבעים בנוגע לאמצעי התשלום משכנעות. פסק הדין גם דן בקצרה בערכו ההצהרתי של מרשם הבעלות על הרכב המנוהל על ידי רשות הרישוי, תוך הדגשת חשיבותו למרות שאינו מחייב מבחינה חוקתית. התובעת זכאית לסכום פיצוי בסך 95,200 ₪ מהנתבעת מס' 2, והתביעה כנגד הנתבעים האחרים נדחית.