עמ"ה 1181/02

תקציר

המערער, מר בגים אליהו, הינו בעל עסק למכירת שווארמה ופלאפל בבני ברק. שנות המס נשוא הערעור הן משנת 1997 ועד שנת 2000. המשיבים, רשות המסים, קבעו את הכנסתו של מר אליהו על פי שיקול דעתם, שכן הם מצאו את ההכנסה המדווחת על ידו כבלתי סבירה. הרשות ביססה את הערכתה על נתוני חישוביו העסקיים והכלכליים. השומה לשנת 1999 חושבה על סמך מדגם שנערך בשנת 2001 בו הוזמנו מספר מנות שנמכרו בעסקו, נשקלו ופורטו מרכיביהן. הרשות קבעה את צריכת חומרי הגלם ואת עלות הרכישות על סמך מידע זה והצהרותיו של מר אליהו. לאחר מכן הם חישבו את ההכנסות לאותה שנה וקבעו את עלות החומרים בסביבות 33.7%. אחוז זה שימש לאחר מכן לחישוב השומות לשנים האחרות. מר אליהו ערער על החלטה זו, וטען כי הנתונים ששימשו את רשות המסים היו שגויים שכן הם נאספו ממדגם קטן וכללו מנות שאינן מייצגות את עסקיו. עוד טען כי שיטת שקילת הכלים של הרשות אינה מדויקת וכי הנתונים שהתקבלו הובילו למסקנות לא מציאותיות. כמו כן, הוא חלק על שיקולי הרשות בנוגע לעלות החומרים והציג חישובים משלו, שהראו שיעור שונה. הרשות טענה מנגד כי ספריו של אליהו אינם אמינים וכי נמצאו ביניהם הפרשי הון משמעותיים, מה שאומר שהשומות היו מוצדקות. בית המשפט דן בנטל ההוכחה במקרים מסוג זה והגיע למסקנה כי מר אליהו לא הציג ראיות מספיקות כדי להראות כי השומה הייתה מופרזת. אמנם המדגם ששימש את הרשות היה קטן וייתכן שאינו מייצג באופן מלא, אך בית המשפט מצא כי הוא סביר ומצדיק את הוצאת השומה. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענתו של מר אליהו בדבר גודל המדגם וקבע כי השומות צריכות להתבסס על אחוז גבוה יותר של חומר גלם (36%) ממה שחושב בעבר על ידי הרשות (33.7%). עוד קבע בית המשפט כי שיקוליה האחרים של הרשות היו סבירים ומוצדקים, ועל כן דחה את הערעורים. מר אליהו חויב לשלם את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין.