ע"פ 5987/15

תקציר

עניינו בהרשעה בהריגה ובעונש שהוטל על המערער, שהיה קטין בעת ביצוע העבירה. המערער הודה כי דקר את הקורבן, דבר שהביא למותו, אך טען כי פעל מתוך הגנה עצמית. עוד טען ההגנה כי נפלו כשלים בחקירה שמנעו ממנו להציג הגנה מלאה. בית המשפט מצא כי גרסאותיו השונות של המערער לאירועים היו סותרות ומפוברקות, וכי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר כי למערער היה היסוד הנפשי הנדרש להריגה – קרי, כוונה פלילית, מודעות למעשיו ופזיזות או אדישות לאפשרות המוות. מחדלי החקירה, אף שהוכרו על ידי בית המשפט, לא נחשבו מספיקים לזיכוי המערער, שכן הם לא פגעו באופן מהותי ביכולתו להתגונן, במיוחד לאור העובדה שלא הציג הסבר מהימן למעשיו. בהתייחסו לגזר הדין הכיר בית המשפט בכך שגילו הצעיר של המערער מחייב עונש מופחת בהשוואה לבגיר, משיקולי שיקום, מאחריות מופחתת ומהקושי הגדול יותר של קטינים בכלא. עם זאת, בית המשפט הדגיש את חומרת העבירה ואת הצורך במסר הרתעתי ברור מפני שימוש בסכינים. בית המשפט התחשב גם בהרשעותיו הקודמות של המערער, לרבות החזקת נשק, ובהיעדר חרטה. עברו הפלילי ונסיבות העבירה גברו על שיקול גילו. בנוסף, בית המשפט מצא כי הפיצוי שנפסק למשפחת הנפגע היה הולם למרות מצבו הכלכלי של המערער. לפיכך דחה בית המשפט את הערעור וקבע כי ההרשעה בהריגה והעונש שהוטל – 17 שנות מאסר בפועל ופיצוי כספי – היו מוצדקים.