תמ"ש 33832-02-13

תקציר

התיק נסוב סביב פירוק שיתוף ברכוש בין בני זוג גרושים, בנוגע לדירה שבבעלותם המשותפת, ואיזון המשאבים הסוציאליים והפנסיוניים שלהם לאחר גירושיהם. הדיון נסוב סביב תוקפו של הסכם בעל פה בין בני הזוג לשעבר, לגבי תנאי הגירושין, בפרט לגבי הדירה ומזונות הילדים. התובע טוען כי הסכים לאפשר לנתבע להישאר בדירה ולוותר על תשלומי מזונות ילדים, בתמורה לוויתור על זכויותיו בדירה. הנתבע טוען כי לא נעשה הסכם כזה. החלטת בית המשפט מכירה בקיומו של הסכם בעל פה, בהתחשב בהתנהלותם של בני הזוג לאחר פרידתם, אך השופט מסרב להכיר בגרסת התובע לתוכן ההסכם בשל היעדר ראיות מספיקות. במקום זאת, השופט פוסק כי הבעלות בדירה תפורק, ומקנה לנתבע זכות רכישה. חלקו של התובע יחושב על פי שווי הדירה נטו בעת פרידת בני הזוג בשנת 2002. השופט פוסק גם על חלוקת הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שנצברו במהלך הנישואין, ומורה על פיצול 50/50, אלא אם הצדדים מסכימים אחרת. באשר לטענות התובע בדבר דמי שימוש ורכב, השופט אינו מוצא ראיות מספיקות ומסרב לפסוק. פסק הדין אינו פוסק הוצאות למי מהצדדים. החלטה זו מתבססת על הדרישה הכפולה לטופס בכתב ולאישור בית המשפט להסכמים מסוג זה, השיהוי הרב בהגשת התביעה והצורך למנוע עוול, במיוחד בהתחשב בנסיבותיו ובתרומתו של הנתבע. השופט מדגיש את הזהירות הנדרשת בבואם להחליט על ויתור על זכויות קניין, במיוחד ללא ראיות בכתב, ואת הצורך לאזן אותן עם זכויות יסוד אחרות.