ת"א 1672/08

תקציר

התובע, קבלן שביצע עבודות מזדמנות עבור העירייה הנתבעת, תבע את האחרונה לתשלום עבור עבודות שבוצעו לכאורה בין השנים 2002-2004. העבודות המדוברות כללו סלילת כבישים, פינוי פסולת ועבודות תברואה אחרות. הסכום הכולל שנתבע עמד על 60,000 ₪. הנתבעת הכחישה את הטענה, וטענה כי מרבית הזמנות העבודה לא אושרו כנדרש בסעיף 203 לפקודת העיריות, המחייב שכל התחייבויות כספיות כלפי עירייה ייחתמו על ידי ראש העירייה, גזבר העירייה, וייחתמו בחותמת העירייה. עוד טענה הנתבעת כי רבים מהמסמכים המצורפים המתיימרים להראות את ביצוע העבודה זויפו, וממילא לא ביססו קשר בין העבודה שבוצעה לבין התובע. בית המשפט הסכים עם טענות הנתבעת, וציין כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה. התובעת לא הגישה הזמנות עבודה, חשבוניות או חשבונות, ועדותה בעל פה נמצאה בלתי אמינה. מתוך 52 המסמכים שהוגשו על ידי התובעת כראיה לביצוע העבודה, רק 6 נמצאו מזויפים. התובעת גם לא הגישה כל ראיה לתמחור שסוכם, והעדות בעל פה שמסר בעל הבית לא נמצאה אמינה. עוד קבע בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה כי העבודות אכן בוצעו על ידה, וכי העירייה אישרה את הזמנות העבודה, כנטען על ידי התובעת. נהפוך הוא, מהראיות עולה כי התובעת הייתה מודעת לדרישות הזמנות העבודה, ועבדה בעבר על פי דרישות אלה, לפיהן הייתה מגישה חשבון חודשי על בסיס הזמנות מאושרות. בית המשפט הדגיש כי סעיף 203 לפקודת העיריות קובע דרישה מהותית, שתכליתה להגן על כספי ציבור ולחייב פיקוח על הוצאותיהם, וקבע כי בנסיבות העניין אין להיעתר לתביעת התובע, ולו באופן חלקי. למרות זאת, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 1,975 ₪, אשר על פי ספרי הנתבעת, עדיין מגיע לתובע מעבודה קודמת. סכום זה חויב לשלם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בהסכמת הנתבע, כדי להימנע מהתדיינות משפטית נוספת. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.