בג"צ 1618/22

תקציר

בית המשפט דן בעתירה נגד השימוש בתקנה 119, המאפשרת הריסת בתים הקשורים לטרור, ובסופו של דבר דחה את העתירה. העותרים הטילו ספק במידת מעורבותו של מחבל ספציפי, וטענו כי אין לעמוד בפני הריסת בתים שכן הוא מילא תפקיד נלווה בלבד. עם זאת, בית המשפט מצא ראיות משמעותיות, כולל הודאתו של המחבל עצמו, המצביעות על מעורבות משמעותית בהכנות ובתוצאותיו של פיגוע קטלני נגד תלמידי ישיבה ישראלים. במקרים קודמים נקבע כי תקנה 119 יכולה לחול מעבר למבצעים ישירים, וכאן העריך בית המשפט את פעילותו של המחבל כמרכזית ותורמת וזכאית להריסת בתים על פי התקנה. פסק הדין הדגיש כי הרתעה מפני פעולות טרור פוטנציאליות עומדת בבסיס אמצעי זה, וציין כי העותרים סירבו לחוות דעת חסויה התומכת לכאורה ביעילות ההרתעה שלה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי הטענה בדבר מיקומם של הקורבנות בהסדר שנוי במחלוקת אינה ראויה מבחינה משפטית. בית המשפט הכיר בפגיעה הקשה בבני משפחה חפים מפשע, ובמיוחד באשתו של המחבל, אך שקל זאת אל מול חומרת מעורבותו והפיגוע. הדעות המוסכמות חזרו על מידתיות ונחיצות ההריסה לאור מעורבותו העמוקה של המחבל וחומרת הפיגוע. לפיכך, אישר בית המשפט את צו ההריסה כהפעלה חוקית של שיקול דעת צבאי.