דנ"א 5707/04

תקציר

במקרה זה הוגשה לבית המשפט העליון עתירה לדיון נוסף בתביעה שהגיש יצחק קרישוב נגד קיבוץ מעיין צבי ומדינת ישראל. קרישוב טען כי חשיפתו הממושכת לאסבסט במהלך עבודתו הובילה לאבחנתו כחולה בלימפומה שאינה הודג'קין (NHL), טענה שנתמכת בתחילה על ידי בית המשפט המחוזי, שפסק לו פיצויים על סמך עדויות מומחים וראיות נסיבתיות. בית המשפט הכיר בכך שאין מחקר מדעי חד משמעי הקושר בין חשיפה לאסבסט לבין NHL, אך הסתמך על עדותו של פרופ' רביד ועל גורמים נסיבתיים, כגון גילו הצעיר של קרישוב בעת האבחנה ומקרי סרטן בקרב עמיתיו. בערעור נחלק בית המשפט העליון. השופטת נאור, בדעת מיעוט, טענה כי ללא ראיות מדעיות מוצקות, הקשר הסיבתי אינו מוכח, והדגישה את הצורך באמות מידה מחמירות לביסוס קשרים כאלה בנזיקין רעילים. לעומת זאת, השופטים דורנר ולוי, בהיותם בדעת רוב, מצאו את הראיות מספיקות, וטענו לגישה הוליסטית יותר, המשלבת שכל ישר וניסיון חיים, ולא רק הוכחות מדעיות מחמירות. הם הדגישו את האחריות של מעסיקים והמדינה להבטיח תקני בטיחות, והצביעו על תפקידו של בית המשפט לנווט מעבר לראיות מדעיות טהורות בעת הצורך לתוצאות צודקות. בסופו של דבר נדחתה בקשת המדינה לדיון נוסף, שכן בית המשפט קבע כי החלטת הרוב, אף שהתבססה על נסיבות מקרה ספציפיות, לא שינתה באופן מהותי את אמות המידה המשפטיות. פסק הדין הדגיש את סמכותו של בית המשפט להעריך את הראיות שבפניו, תוך איזון בין ראיות מדעיות ונסיבתיות לטיפול ברשלנות בחשיפה לחומרים מסוכנים.