ע"פ 6671/23

תקציר

פסק הדין דן בתיק אונס ובהחלטת ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאי בית משפט קמא. בית משפט קמא מצא את עדותה של המתלוננת אמינה והעדיף אותה על פני עדותו של הנאשם, שכן היא נתמכה בראיות. טענת הנאשם כי זיכרונה של המתלוננת את האירועים היה פגום לא נתמכה בראיות כלשהן. מאחר שעדותה של המתלוננת נמצאה אמינה, והיא הביעה בבירור את חוסר הסכמתה, הנאשם אשם באונס. השופטים דנו גם ביסוד הנפשי הנדרש לעבירת האונס והסכימו כי לנאשם הייתה מודעות מלאה לחוסר ההסכמה. הם דחו את הרעיון שטעות עובדתית סבירה יכולה לפטור את הנאשם מאשמה, והדגישו כי 'לא' ברור פירושו סירוב. בנוסף, קבעו השופטים כי טענת הנאשם בדבר אי הבנת סירובו של המתלונן אינה סבירה וכי הוא פעל ביודעין בהיעדר הסכמה. גם עדותו של העד התומך בנאשם נמצאה בלתי אמינה. בסופו של דבר, דחתה ערכאת הערעור את הערעור, והסכימה עם הכרעת דינו של בית משפט קמא ועם העונש שהוטל על הנאשם. השופטים הדגישו כי חומרת העבירה ועונש המינימום שנקבע בגין אונס מצדיקים את העונש, ואין מקום להקל בו עוד. הנאשם חויב לרצות את עונש המאסר כפי שיחליט בית משפט קמא.