ת"א 38179-06-14

תקציר

התובעים, חברי עמותה, תבעו לבטל שלושה חוזים הנוגעים לחברות בהם. הנתבעים טענו כי יש לפתור את הסכסוך באמצעות בוררות על פי תקנון העמותה, אליו כפופים התובעים, ולא בבית המשפט. השופטת הסכימה כי את הסכסוך בין התובעים לבין העמותה, כמו גם הקיבוץ, עמו חתמו התובעים על חוזים, יש ליישב באמצעות בוררות, כמפורט בתקנון העמותה. התובעים לא עתרו לביטול תקנון זה, לו הם עדיין כפופים. זאת ועוד, התביעה נעדרה עילת תביעה ויריבות כנגד חלק מהנתבעים, לרבות המועצה המקומית, הוועד ורשות מקרקעי ישראל, שכן הם לא היו צד לחוזים הנדונים, ודחיית התביעה נגדם הייתה מוצדקת גם בעילות אלה. עוד קבעה השופטת כי מדובר בתביעה כספית במסווה של תביעה הצהרתית, וכי היה על התובעים להגיש תביעה כספית ולשלם את שכר הטרחה המתאים. בנוסף, לבית המשפט לא הייתה סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן ערכה היה בסמכותו של בית משפט השלום. גם התביעה הייתה תיאורטית, שכן תהליך קליטת התובעים בעמותה הסתיים, והם עברו להתגורר בביתם. היא נעדרה תום לב, שכן התובעים נמנעו מלגלות מסמכים רלוונטיים ושינו את עמדתם עם הזמן. לבסוף, לא ניתן היה לקבל את התביעה מבלי לשמוע את עמדותיהם של כל הנתבעים המהותיים, שלא היו צד להליך. מטעמים מקיפים אלה, פסק השופט לדחות את התביעה על הסף והורה לתובעים לשלם לכל נתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.