ע"פ 8631/13

תקציר

במוקד הכרעת הדין עומדת הרשעתו של מערער על סמך עדויותיהם של שני קטינים, א' ומ', בעבירות מין. בית המשפט מצא את עדותו של א' אמינה, נתמכת הן על ידי חוקר הילדים והן על ידי בית המשפט קמא. עם זאת, עדותה של מ' הייתה לקונית יותר והיו בה סתירות כלשהן, אך בית המשפט עדיין קבע שהיא אמינה, וציין כי אי דיוקים נפוצים במקרים טראומטיים. נדרשו ראיות תומכות, לפי חוק הגנת הילד, כדי לאשש את עדויותיהם, שכן הם לא העידו ישירות בבית המשפט. ראיות אלה כללו את מצבם הנפשי והפיזי של הקטינים, עזרה הדדית מעדויותיהם המדגישות דפוס עקבי ועדות ראייה. עדותו של עד הראייה והודאתו החלקית של המערער היוו גורם מכריע בביסוס גרסתו של א', בעוד עדותו העקבית של א' תמכה אף היא בטענתו של מ'. למרות גילו הצעיר של המערער והיעדר עבר פלילי, בית המשפט מצא את העבירות חמורות, בהתחשב בגילו בהשוואה לקורבנות ובאופי החוזר ונשנה של המעשים. בית המשפט קבע כי עונש של שמונה שנות מאסר, עם שש שנות מאסר, יחד עם פיצוי הקורבנות, הוא ראוי. ההחלטה הדגישה את חומרת העבירות נגד קטינים, ואת הצורך שהעונש ישקף את חומרת העונש למרות שהמערער היה קטין בעת ביצוע העבירות. הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין נדחה, ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי.