ע"א 3907/14

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט לבקשה לסילוק הליכים הנוגעים לתיק פשיטת רגל בו היה מעורב מר אלי רייפמן. המשיב מס' 1, ששימש כנאמן בהליכי פשיטת הרגל של רייפמן, ביקש לדחות את הערעור בנימוק שמדובר בהחלטת ביניים שיש לערער עליה בהליך אחר. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה מס' 1 לא תישא באחריות כספית אישית להוצאות שהוטלו על ידי בית משפט אנגלי ולא תידרש להתייצב לבירורים בנוגע לנכסים אישיים. המערערת ערערה על החלטה זו, אך המשיבה מס' 1 טענה כי אין מדובר בפסק דין סופי ונדרשת רשות ערעור מיוחדת. השופט שני אישר את זכות הערעור של המערער, בקובעו כי ההחלטה נופלת תחת הקטגוריה של "צו פשיטת רגל", המאפשר ערעור ישיר לבית המשפט העליון לפי פקודת פשיטת הרגל. הוא הגיע למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי סימנה את סופו של קטע פרוצדורלי ספציפי, ובכך סייג אותו כ"צו בפשיטת רגל". משכך, בקשת הדחייה נדחתה, והמשיבה מס' 1 חויבה לשלם למערערת שכר טרחת עורך דין. פסק הדין הדגיש את הכללים הייחודיים המסדירים ערעורים בתיקי פשיטת רגל בהשוואה להליכים אזרחיים רגילים.