תמ"ש 24782/98

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט בתביעת נזיקין שהגישה אישה נגד בעלה, שסירב לתת לה גט במשך למעלה מ-10 שנים. הם נישאו בשנת 1997, אך האישה עזבה לאחר שסבלה מאלימות קשה, בעודה בהריון, לאחר שלושה חודשים בלבד. למרות דיונים רבים בבית הדין הרבני בהם הבעל נעדר לעתים קרובות, הוא סירב בעקשנות להתגרש ממנה והציב תנאים בלתי סבירים, כגון ויתור על משמורת ילדים. מעשיו של הבעל גרמו לכך שאשתו לא יכלה להקים משפחה חדשה או לשאוף לאוטונומיה אישית, דבר שפגע בכבודה וגרם לה למצוקה נפשית משמעותית. למרות שבית הדין הרבני המליץ רק על גירושין ולא על חייבתם, בית המשפט האזרחי קבע כי סירובו של הבעל מהווה עוולה נזיקית בשל הפגיעה הנפשית הנלווית לו במסגרת חובות סטטוטוריות שונות שמטרתן להגן על זכויות אלה. בית המשפט הדגיש את ההגדרה הרחבה של נזק, הכוללת עוגמת נפש ואובדן אוטונומיה, במיוחד עבור אישה חרדית שחייה החברתיים והאישיים הוגבלו קשות. בסופו של דבר פסק בית המשפט כי הבעל אחראי לרשלנות, שהובילה לנזקים לא ממוניים משמעותיים, פסק לתובעת 700,000 ש"ח בגין סבלה, בתוספת הוצאות משפט, ודחה את התביעות בגין נזקים יומיומיים שוטפים. פסק דין זה הדגיש את חשיבות האוטונומיה וההגנה מפני כפייה בין בני זוג בהקשר של נישואין, וציין דיון משמעותי בתביעות נזיקין הקשורות לסרבנות גט, גם כאשר אינן מחויבות באופן מוחלט על ידי בתי הדין הדתיים.