עמ"נ 71091-11-20

תקציר

תיק הערעור נסוב סביב מחלוקת על היטל ביוב ומועד ניסוחו המקביל. שאלת המפתח היא האם חיוב ההיטל גובש בעת ביצוע הקמת המתקנים בשנות התשעים או בעת הקמת ביוב ציבורי כמעט שני עשורים לאחר מכן. פסק הדין מקבל את הערעור, דוחה את טענת ההתיישנות ומורה למשיבים לשאת בהוצאות המערער. היטל הביוב, שחל עליו חוק הרשויות המקומיות (ביוב), מוטל על בעלי נכסים לצורך התקנה או רכישה של ביוב. הפסיקה קבעה כי די בחיבור פוטנציאלי של נכס למערכת ביוב כדי להצדיק את חיוב ההיטל, גם ללא חיבור בפועל. ההיטל מורכב מרכיבים שונים, שלכל אחד מהם תעריפים שונים, לרבות ביוב ציבורי, ביוב איסוף ומתקני טיהור. בדרך כלל, החבות בהיטל מתגבשת כאשר שלב הביוב הרלוונטי משרת את הנכס. עם זאת, השופט קובע כי הקמת ביוב ציבורי אינה תנאי מוקדם להטלת חיוב בגין ביוב איסוף או מתקנים אחרים, כל עוד בטוח ששלב הביוב ישרת את הנכס. במקרה זה, האזורים הישנים והחדשים של היישוב סמוכים, וברור כי התשתית תשרת את האזור הישן. לכן, פוטנציאל החיבור נוצר כאשר ביוב האיסוף היה בהישג יד, ללא קשר להיעדר ביוב ציבורי באזור הישן. יתר על כן, השופט חולק על הקביעה כי תחילתה של מערכת ביוב גבייה בחלק אחד של ההסדר מטילה באופן אוטומטי אחריות להיטל בתחומים אחרים. תחת זאת, השופט מצדד בטענה כי יש לגבש את חיוב ההיטל על בסיס התקנת ביוב ציבורי שנועד לשרת את האזור. ללא שלב ביוב ציבורי כזה, הפוטנציאל לחיבור נכסים למערכת הביוב אינו קיים. כתוצאה מכך, מאחר שבשנות התשעים לא היה ביוב ציבורי באזור הישן, לא ניתן היה לגבות אז את ההיטל, ותקופת ההתיישנות אינה חלה. עוד מציינת השופטת כי אין צורך להתייחס לטענות המשיבים בדבר מעורבותה של המערערת בתכנון ובתקצוב העבודות, שכן אלה לא היו עובדות מוסכמות. לבסוף, מצווים המשיבים לשלם את הוצאותיו של המערער, והערבות תוחזר למערער.