עמ"נ 4095-09-22

תקציר

פסק דין זה דן בחמש שאלות מרכזיות השנויות במחלוקת בנוגע לתביעת פיצויים בגין נזק לקרקע שנגרם על ידי תכנית, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. ראשית, האם יכולים המערערים להעלות טענות כנגד קביעות ועדת הערר בהחלטה קודמת. בית המשפט פסק לטובת המערערים בקובעו כי ההחלטה בדבר זכויות המשיב במקרקעין וזכותם לתבוע פיצויים ניתנה כהחלטת ביניים שאינה סופית, ועל כן ניתן לערער עליה. שנית, האם הייתה למשיבה זכות בחלקה של רשות הפיתוח במקרקעין במועד כניסת התכנית הפוגעת והיא זכאית לתבוע פיצויים בגין חלק זה. בית המשפט קבע כי למשיבה לא היו זכויות כאלה, שכן פסק הדין החלקי שאישר את מכירת הקרקע למשיב טרם הפך לסופי במועד הקובע, והמשיבה יכלה לסגת מהסכם הרכישה. לפיכך, המשיבה זכאית לפיצוי רק על בסיס חלקה הרשום במקרקעין. שלישית, האם נפלו פגמים בהחלטה השלישית של ועדת הערר בנוגע לקביעת שווי הזכויות לפי תמ"א א' וההפחתה הנוגעת לתמ"א 23א'. בית המשפט מצא כי הוועדה התערבה ללא הסבר מספק בקביעותיו העובדתיות והשומאיות של השמאי המכריע, והורה להחזיר את העניין לוועדת הערר להחלטה מנומקת. רביעית, קביעת ההפחתה המתייחסת לתמ"א 23א'. בית המשפט קבע כי הוועדה חרגה מסמכותה בכך שקבעה באופן עצמאי יסוד פגיעה זה, והורה להעביר את העניין לשמאי מכריע שיקבע את ה"דלתא", או ההבדל בנזק, שנגרם על ידי התכנית הפוגעת. לבסוף, שאלת תמ"א 1200 והשפעתה על שווי הקרקע. בית המשפט קבע כי ועדת הערר לא הייתה צריכה להורות לשמאי המכריע להתעלם מתכנית קיימת, והורה כי על השמאי המכריע לבחון את השפעת תכנית 1200 על שווי הקרקע. לפיכך התקבל הערעור, והעניין הוחזר לוועדת הערר להמשך הליכים בהתאם לפסק הדין. בית המשפט לא פסק הוצאות לאף אחד מהצדדים, וביטל את פסק הדין הקודם בסך 3,000 ₪ למשיב.