ת"א 4948-04-19

תקציר

התובעת, ילידת 1979, עברה טיפולי הפריה חוץ גופית בשנת 2016, במטרה להיכנס להריון. הטיפול היה מוצלח והסתיים בהריון, אך הילד נולד עם תסמונת דאון. התובעת תבעה את המרכז הרפואי בטענה להולדה בעוולה בשל הפרת חובת הגילוי בדבר האפשרות לבצע בדיקת סקר גנטי טרום השרשה (PGS) בעובר לפני ההשתלה. בית המשפט מצא כי המרכז הרפואי אכן הפר את חובת הגילוי שלו כלפי התובע. טופס ההסכמה עליו חתמה לא הסביר די הצורך את בדיקת ה-PGS, והרופא לא הודיע לה על כך בעל פה, למרות בקשת התובעת להוראות בעל פה. עם זאת, בית המשפט קבע גם כי הפרה זו לא גרמה ללידת הילד עם תסמונת דאון. למרות היעדר מידע מתאים, בית המשפט קבע כי סביר להניח שהתובע לא היה בוחר לעבור את בדיקת ה-PGS, בהתחשב בכך שלא מדובר בהליך שגרתי וכרוך בסיכונים ועלויות לא מבוטלות. יתר על כן, הרופאים לא היו ממליצים על הבדיקה לתובעת בהתחשב בנסיבותיה: היא עברה מחזור הפריה חוץ גופית ראשון וילדה עובר אחד בלבד. בית המשפט ציין כי יתרונותיה של הבדיקה שנויים במחלוקת, ויעילותה ומהימנותה מוטלות בספק. הסיכון של ההליך, לרבות אובדן פוטנציאלי של העובר והאפשרות לתוצאות שגויות, עלה על היתרונות הפוטנציאליים, מה גם שהתובעת יכלה לעבור בדיקות הריון סדירות. בסופו של דבר, בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך 180,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה שלה, תוך הכרה בהשלכות הנפשיות והכלכליות של ההפרה. סכום זה היה בנוסף להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, שהנתבע חויב לכסות. פסק הדין הדגיש את חשיבותה של הסכמה מדעת בהליכים רפואיים תוך הדגשת המורכבות והמגבלות של בדיקת PGS, במיוחד במקרים כמו זה של התובע.