עב"ל 1190/01

תקציר

במקרה משפטי זה, ביקש המערער, רמי אמירי, להכיר בליקוי השמיעה והטינטון שלו כפגיעות עבודה עקב חשיפה ממושכת לרמות רעש גבוהות בעת עבודתו כיערן. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה תחילה את טענותיו, שנתמכו בחוות דעת רפואית של ד"ר מאיר. ד"ר מאיר הגיע למסקנה שאמירי לא הפגין ירידה פתולוגית בשמיעה בתדרי הדיבור, וגם הטינטון שלו לא היה קשור לתנאי עבודתו, ובמקום זאת הציע דלקות אוזניים חוזרות כגורם אפשרי. בית הדין אישר הערכה רפואית זו, והדגיש כי היעדר ראיות עובדתיות לחשיפה לרעש כגורם לבעיות שמיעה מונע הכרה בו כפגיעה בעבודה. בערעור טען אמירי לצורך להבחין בין סיבתיות משפטית לסיבתיות רפואית וערער על חוות דעתו של המומחה. עם זאת, טענות המערער לא שכנעו את הרכב השופטים, שכלל את השופטת נילי ארד ונציגים נוספים, שאישרו את פסק הדין הראשוני. הם ציינו כי על פי תקנות הביטוח הלאומי, מחלת מקצוע חייבת להיות כרוכה בירידה בשמיעה בתדרי הדיבור עקב רעש העולה על 85 דציבלים, שלא היה קיים במקרה זה. טינטון, ללא סיבתיות מוכחת הקשורה לעבודה, החליש עוד יותר את טענתו. לפיכך, הערעור נדחה ביום 10.4.2003, מבלי לפסוק הוצאות, ובכך למעשה הותיר על כנו את ההחלטה שלא להכיר בתנאיו של אמירי כנפגעי עבודה.