תמ"ש 46860-04-18

תקציר

פסק דין זה משרטט מקרה בו ביקשו המבקשת 1, אזרחית ישראלית, והמבקשת 2, אזרחית שאינה ישראלית השוהה בישראל בהיתר זמני, צו הורות פסק דין שיכיר במבקשת 2 כאם ילדם הקטין. המשיב, שייצג את המדינה, התנגד לבקשה בשל מעמדה הלא ברור של המבקשת 2. המבקשים טענו כי המבקשת 2 תפקדה כאמו של הילד לכל דבר, והיעדר הכרה משפטית יפגע בטובת הילד. השופטת הסכימה עם המבקשים, והדגישה כי השיקול העיקרי הוא טובת הילד. הם ציינו מקרים תקדימיים התומכים בעמדתם והדגישו כי המדינה יכולה להתערב בתיקי הונאה פוטנציאליים. זאת ועוד, ההבחנה בין הורות ביולוגית להורות שיפוטית נמצאה מותרת, וצו ההורות השיפוטי פורש כפעולה הצהרתית ולא כפעולה מכוננת. משכך, פסק השופט לטובת המבקשים, והכיר במבקשת 2 כאמו של הילד, תוך שהוא מאפשר למדינה להמשיך ולנהל את ענייני ההגירה בנפרד. השופט גם בחר שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים. פסק דין זה, שניתן לפרסמו ללא פרטים מזהים, ניתן שלא בנוכחות הצדדים וסימן את ההכרה באם הלא ביולוגית בתיק הורות חד מיני זה.